כבר עבר חודש.. (ט')

[חלומותשל אחרים]

כבר עבר חודש.. (ט')

חודש מהשחרור.
הזמן טס.
מוצאת את עצמי עושה קצת חשבון נפש-
יש הרבה ימים טובים- ימים שבהם אני יוצאת מהמיטה עם ציפייה ליום שיהיה, ימים כיפיים עם חברים, ימים שבהם אני נהנית להתלבש יפה ולצאת
יש לי את החופש שלי, את הסטודיו, את החברות.
יש גם לא מעט ימים פחות טובים. ימים שבהם קשה לי לסבול את עצמי, ימים שבהם הבכי תקוע לי בגרון ואני לא רואה איך אני ממשיכה לתפקד.
יש עליי המון לחץ. הסטאז' מאוד לחוץ, גם בגלל קוצר זמן וגם בגלל הצורך לשלוט בהכל. הבית לחוץ, המעקב לא קבוע וזה מלחיץ.
אני צריכה לתפקד כאילו הדבר היחיד שמטריד אותי זה להגיש את התרגיל בזמן, כמובן שזה ממש לא ככה.
לפעמים אני תוהה אם אני אצליח להמשיך להחזיק מעמד, ואם כן כמה זמן. אבל רגע, מה הברירה שלי? אין ברירה אחרת...
ביום חמישי ביקרתי חברות שעדיין מאושפזות. במקום כלשהו קינאתי בהן- הן עדיין בסביבה המוגנת של המחלקה. הן עוד לא לבד בעולם האמיתי. זה היה פשוט מדהים.. ברגע שנכנסתי למחלקה משהו בי נרגע. יכולתי להירדם שם בספה בכיף.
כל כך מזדהה עם השיר שבחתימה שלי-
" היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.

היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה. "

 

[פרפר בתוך אגרוף]

הפער בין האשפוז

לחיים הגדושים שיש לך עכשיו, הוא בלתי נתפס.
בחרת לקפוץ קפיצה ענקית, בלי להשאיר לעצמך זמן ביניים או שטח מעבר, וזו בחירה קשה שיש בצידה מחיר.
מעבר לזה שהקושי הוא ברור ומובן, ושאת יכולה להיות בטוחה שחווה אותו כל מי שיוצאת מאשפוז,
נראה לי ששווה לחשוב איך את משאירה לעצמך מקום גם בחיים עכשיו להרגיש קצת במנוחה וברגיעה הזו שיש באשפוז. אולי איזה יום חופש, או איזו משבצת ביום שבה את לא עושה כלום חוץ מלקרוא ספר או משהו.
זמן/מקום/מרחב שיאפשר לך להרגיש גם עכשיו קצת את הרגיעה הזו, כדי שהקפיצה לא תהיה גדולה מדי בשביל לעשות אותה כמו שצריך...

יש לך הרבה סיבות להיות גאה בעצמך.

 

[חלומותשל אחרים]

"בחרתי"

את יודעת.. זו לא הייתה בחירה חופשית לחלוטין
היה ברור לי שזה יהיה קשה.
אני זוכרת שאפילו לקראת סוף האשפוז עשיתי רשימה של כל הדברים שיכולים להשתבש- צדקתי בכולם. לא שכחתי אפילו דבר אחד.
שכחתי רק שכשחווים את זה זה הרבה יותר קשה.
אבל בסדר... לאט לאט, יום יום.
אני רואה עכשיו במחלקות בבי"ח כל כך הרבה דברים עצובים, שברי אדם ממש.. מול זה אני יודעת שאין לי על מה להתלונן.

 

[קולדון]

ועדיין,

כתבת בהודעה בשירשור אחר מן רמיזה על צימצום של התפריט.
מותק- את לא רוצה לעשות את כל התהליך הזה יותר קשה בשביל עצמך ממה שהוא כבר ככה.
להתחיל לצמצם שוב- מגביר את הסיכון לחזור אחורה, לא לתפוס את עצמך בזמן- להגיע שוב לאישפוז ולאבד עוד קצת מהתקווה שבהמון כוחות הצלחת לגייס.
קשה קשה קשה- תעשי טוב טוב את החושבים שלך מה אפשר לעשות כדי לוודא שלא תדרדרי עכשיו.

 

[levshavur]

לחלומות של אחרים

שלום לך
אני מאוד מבינה את מה שכתבת...את יכולה לעשות רשימה הפוכה , כמו הטוב שיש בימים הטובים ולשמור לך אותה בכיס או בתיק, אני הלכתי תקופה ארוכה עם רשימה כזאת וזה עזר לי! (וגם לאחרות שניסו את זה)...מה דעתך?
אני מיזדהה עם ההרגשה שיש לך לגביי המחלקה ככה אני מרגישה לגביי ההוסטל...מקום מוגן עם צוות 24 שעות ביממה, ארוחות מסודרות,...ואני רואה איך זה נהרס לי בסופי השבוע ואני לא רוצה לעזוב את ההוסטל , בעלי רוצה לעזוב, אבל אני לא רוצה ובינתיים הצוות בצד שלי...

לבשה...

 

[sangobar]

אהובתי

א. אני מתגעגעת אליך(בלי קשר לשום דבר)
ב. אני דואגת לך ושמחה לראות שאת כותבת את הכאב שלך כאן ומחפשת עזרה ולא מחפשת את הנחמה בסימפטומים.

נכון. העולם מלא לחץ. ואת ספציפית בחרת דרך קשה מאוד. שהיא כביכול הדרך הנורמטיבית אבל זה לא מוריד מהעובדה שהיא יכולה לתלתל.
אני גאה בך ומאמינה בך כי אני מכירה אותך(אומנם בסביבה אחרת לחלוטין אבל ראיתי אותך בסיטואציות קשות מאוד).
אני חושבת שמאוד חשוב שתמצאי דרך למרות כל הלחץ של הסטאז' כן לעשות את המעקבים קבועים. כן! גם אם זה אומר ללכת למעקבים בהדסה. כי אין דבר יותר חשוב מהבריאות שלך שמשפיעה ישירות על התפקוד שלך בכל תחום אחר בחיים. אם לא בהדסה אז בדרך פרטית אחרת.
תחשבי קודם כל על עצמך על איך את הולכת לחיות את החיים ברמה הגבוהה ביותר. תדאגי לעצמך.

ילדה יפה אני אוהבת אותך ומתגעגעת ואוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אמרתי כבר אוהבת? אותך מלא!