כבר מעכשיו??

[מירי,]

כבר מעכשיו?? ../images/Emo3.gif

בן לא מוכן לקבל את העובדה שתהיה לו אחות.... הוא מוכן להתפשר על שניים (כלומר בן ובת), אבל בכל מיקרה הוא ייזרוק אותה מהבית

... בן הוא התינוקי שלנו (מבחינתנו ההורים-ועד לאחרונה לא מבחינתו) -למרות גילו ה"מופלג" הוא עם מוצץ , שמיכה ומוכן להיות על הידיים שלנו (או של אחיו) בכל רגע נתון... ועכשיו הוא גם מבקש שנחזור להאכיל אותו.... רעיונות (ולא ספרות אם אפשר...) איך לעודד אותו (יש לנו עוד המון זמן...). אחיו לעומת זאת מאוד מרוצה מהעיניין (הוא בטח חושב שהיא תחליף את בן

).

 

[לאה_מ]

הממממממממממ.....

נראה לי חשוב לאפשר לו לבטא את הרגשות שלו ולהתייחס אליהם (אני רואה שאתה חושש מהלידה של התינוקת... אתה מרגיש שהיא עלולה לתפוס את המקום שלך...). חשוב לשתף אותו במה שיקרה אחרי שהיא תוולד (על היתרונות והחסרונות - היא תזדקק להרבה טיפול, אבל אתם תוכלו לעזור לי איתה; אני אניק אותה, אבל נוכל לקרוא יחד ספרים בזמן ההנקות; נצא איתה לטייל בעגלה - ונוכל ללכת לגינה יחד; לפעמים היא תבכה, ואולי תוכלו לעזור לי להרגיע אותה...). וכמו שאמרת, יש לכם עוד המון זמן... הכל עוד יכול להשתנות. אני אבדוק בבית האם לפבר ומייזליש יש רעיונות טובים ב"אחים ללא יריבות" שלהן.

 

[עירית ל]

החלטתי להצטרף להודעה שלך

ולשטוח גם את ההתלבטויות שלי בנושא. יונתן לא מבטא רגשות כלשהם כלפי התינוקת, למרות שיש הכרה בקיומה ואנחנו מקיימים (גם ביוזמתו) שיחות עליה. אבל נראה לי שיש לו תחושה שיש פה משהו שהוא עוד לא מבין וזה מערער אותו. אם אתם זוכרים, סיפרתי על חוסר הריכוז (היחסי, היחסי) שלו, חוסר הנכונות לקרוא ספרים ולהשלים פאזלים שהתחיל. ובכן - התופעות האלו חלפו או לפחות התמעטו משמעותית (אפילו חזרנו לקרוא בהנאה רבה את "בארץ סין" שעליו דיברנו פה). ממש בולט לעין שהשיפור היה בעקבות מאמצים שלנו להגביר את הזמן המשותף עם אבא למרות הקשיים הטכניים. עם זאת קשיי הפרידה וההצמדות, בעיקר אלי, מתגברים והולכים והגיעו לעוצמות שלא ידענו מעולם. אני לא יכולה להמנע מלחשוב שהוא חרד למקומו, למרות שאלו חששות א-מורפיים בשלב זה. איך להתמודד ולהרגיע אותו? אני לא רוצה להכניס לו רעיונות לראש וגם יותר טבעי לי כשיש קשיי פרידה לדבר איתו תכל'ס על הקושי להפרד ולא לפתוח איזה דיון פילוסופי על מקומו בעולם. בשיחות שלנו על התינוקת הוא מדגיש את העובדה שהיא קטנה והוא גדול. שהוא יהיה האח הגדול שלה. מצד אחד אני רוצה לחזק אותו בכך כי הוא מאוד רוצה להיות גדול ואוהב לחשוב על עצמו ככזה, מצד שני אולי זה מלחיץ אותו באופן כלשהו...

 

[לאה_מ]

כמה זמן עוד יש לכם עד הלידה?

 

[עירית ל]

חודשיים וחצי עד שלושה

 

[לאה_מ]

אני מכירה את ההרגשה הזו.

כשהייתי בסוף ההריון של שירה, הייתי יושבת בלילות ליד המיטה של עומר (שהיה בערך בן שלוש) ובוכה, כי איך אני אוכל אי פעם לאהוב מישהו כמו שאני אוהבת אותו? כי איך הוא יהיה אח גדול והוא בעצמו עוד כל כך קטן? כי איך הוא יצטרך לוותר על מאה אחוזי ההורים שיש לו בשביל עוד מישהו? אני חושבת שהתחושות האלה משקפות את הפחדים שלנו, והגם שהן טבעיות ונכונות, אין ספק שהילדים - בסנסורים הרגישים שלהם - מרגישים אותן ומגיבים להן. אני לא אומרת לך לא להרגיש כך. אני רק מציעה לך להיות מודעת לרגשות האלה שלך, ולנצור אותן. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך הוא להסתכל על יונתן ולזכור איך את מרגישה עכשיו. כי ברגע שהתינוקת תיוולד, הוא פתאום יראה לך כל כך גדול, שלפעמים תשכחי שרק לפני חודש הוא עוד היה כל כך קטן... ולא כדאי לשכוח את זה. בינתיים - תני לו מה שאת יכולה. לא בצורה של טובע הנאחז בקש - זה לא שאחרי הלידה לא יהיו לכם יותר חיים, זה אפילו לא נכון שאחרי הלידה לא יהיו לכם עוד יחסים בלעדיים שלכם, אבל כרגע הוא זקוק לך, ואת מלאה בתחושות שלך, ואולי מתקשה להכיל אותו. אני לא יותר חכמה ממך. אני לא חושבת שאני ידעתי להכיל את עומר לפני ששירה נולדה. אבל אולי המודעות משנה משהו. בנוסף כדאי לחשוב - כמו שאמרתי בתשובה שלי למירי - על המקום החדש שיהיה לו אחרי הלידה, ועל הצורות שבהם תוכלו לשלב את הטיפול בתינוקת עם הביחד שלכם.

 

[עירית ל]

בעצם העבודה פה היא שלי על עצמי

זה באמת קשה. לגבי התינוקת, אני רק יכולה לשמוח בשמחתה שיש לה כזה אח נפלא ואילו לגביו קשה להפטר מרגשות האשמה על החתול בשק שאני מייעדת לו כאחות. ולגבי יונתן, רק להענות לנזקקות שלו עכשיו. אני מאוד משתדלת, אם כי יש פה הרעה בתנאים - אם לפני חודש יכולתי לצאת בערב לסרט עם חברים, נראה לי שלתקופה הקרובה צריך לקחת חופש מהעבודה לשם כך. אני באמת אקדיש מחשבה לשילוב שלו בטיפול אחרי הלידה, רק נראה לי שאני צריכה להזהר מלפתח ציפיות ולדמיין לי איזו תמונה משפחתית אידילית.

 

[לאה_מ]

וגם - הזהרי מהתבוססות ברגשות האשם!

יש לך יסוד סביר להניח, שהבת שלך תצא לא פחות נפלאה מהבן שלך. את לא מייעדת לו איזה חתול בשק, והוא לא כל כך מסכן, ולא ראוי לרחמים. רק להבנה ולהכלה. ההחלטה שלך לא נעשתה על מנת לפגוע בו, ואפילו לא נעשתה ללא מחשבה עליו. אל תראי את התינוקת כמו איזה סיטרא אחרא שבא לגזול מיונתן את הבכורה. מה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם - יש לו את מה שיש לו בזכות, והאהבה שלך אליו לא תקטן (אפילו אם עכשיו את חוששת שכן). תאמיני לי? את יכולה?

 

[עירית ל]

תודה לאה.

מאוד מרגיע לקרוא את הדברים שלך, כל כך מדייקים לכוון למטרה, ללב (כרגיל כמובן). אז היא תהיה נפלאה לא פחות, מה? אם כך שווה לחכות.

 

[ריניני]

תודה גם ממני ../images/Emo39.gif

גם אצלנו עולים רגשות ושאלות דומים, עד כדי כך שאני מרגישה שמחה על כל יום שבו עוד לא יולדת, כי זה עוד יום של בילוי אמא-בת משותף. לא הרגשתי אשמה, אבל כן שאני לוקחת לשירי משהו חשוב ובסיסי שהיה לה עד עכשיו. המילים שלך נוגעות במקומות האלו, ועוזרות לחזור למקום יותר בריא ורגוע בקשר לשינוי (הקרוב!!! כבר שבוע 38) במצב המשפחתי. המון תודה.

 

[אינה של יערה ואלה]

ממרומי חמישה וחצי חודשים...

אני מאוהבת לחלוטין. בקטנה, בגדולה, בשתיהן, באינטראקציה ביניהן. אני כבר לא זוכרת את הימים הרחוקים שבהם היתה לנו רק ילדה אחת. הבכורה נראית לי לחלוטין "ילדה", לעומת אחותה שהיא באופן מובהק תינוקת. הן תופסות אצלי נישות שונות לחלוטין ושתיהן נפלאות. תיכף אני אמס כאן לחלוטין אז נסתפק בזה

 

[tonti]

פעם אמר לי מישהו

תארי לך שאת באה הביתה יום אחד ובסלון יושבת מישהי (עזבו את זה שהוא אמר בלונדינית פצצה...) ועומר אומר לך "תכירי, האישה השניה. אני אוהב את שתיכן אותו דבר ורוצה שתאהבו אחת את השניה ותהיו החברות הכי טובות". איך היית מגיבה? נראה לך?????

 

[מירי,]

השוואה כל כך לא נכונה!

לפני שאני והאיש התחייבנו אחד לשני ישבנו ודיברנו והחלטנו יחד על בילעדיות! אני מאמינה שכך או אחרת עושים רוב הזוגות... אבל לפני שהבאתי את בני הבכור לעולם לא התייעצתי איתו על כך וגם לא התחייבתי בפניו שהוא יהיה היחיד! גם אם היינו המשפחה הכי דמוקראטית (ואנחנו לא) יש כמה דברים שההורים קובעים (הילדים שלי למשל לא יחליטו אם אני אעבוד או לא, וגם לא יחליטו כמה ילדים יהיו במשפחה!). אבל.... אי אפשר (ומעולם לא עשיתי זאת) לבקש מילד לאהוב או לרצות את אחיו הקטן (או גם הגדול), גם היום ב"גילו המופלג" של בכורי כשהוא כועס על אחיו ורוצה להוציא אותו מהבית - אני מסבירה לו שהוא לא חייב לאהוב את אחיו - אבל הוא כן חייב לקבל את העובדה שהם שניהם כאן! ושאני רוצה את שניהם כאן בדיוק באותה מידה!

 

[tonti]

מירי, ברור שאת צודקת

רק שמבחינת ההרגשה של מלהיות יחיד ללהיות אח של זה דומה. ככה אני מרגישה.

 

[מירי,]

מה שאני יכולה להגיד....

מהניסיון שלי - הגדול קיבל את הקטן נהדר! ה"צרות" היתחילו כשהקטן התחיל לגדול... לעומת זאת הקטן (זה שבעצם מעולם לא היה בן יחיד) כבר עכשיו מודיע שהוא ייזרוק אותה....(צריך לראות את החיוך שלו כל פעם שאני עונה לו שיש עוד הרבה זמן...) אני גם חושבת שככל שהם קטנים יותר הם מקבלים אותם "טוב יותר"....