כבר לא
אני כבר לא אוהב אותה. זה די ברור לי. או לפחות זה ברור לי עכשיו, אחר הצהרים. זה לא היה כל-כך ברור וחד משמעי, נגיד, אתמול בבוקר כשהתעוררנו במצב רוח מפויס והתחבקנו, והתנשקנו, ועשינו סקס לא רע. וזה היה כמעט ברור וחד משמעי שלשום בלילה כשישבתי ליד המיטה שלה ודיברנו, והודיתי שאני לא מרגיש אהבה כלפיה בשבוע האחרון, והיא טענה שזה בחודשים האחרונים, כמו שהרגישה אז באותם חודשים כשהתאהבתי במישהי אחרת. כשאני מתעורר לידה בבוקר והיא מחבקת אותי - אם היא מחבקת אותי - זה מרגיש כמו המקום הנעים והבטוח ביותר בעולם. רגוע ומאושר. כשאני משוחח איתה והיא מתחילה לאבד את הסבלנות אלי, ומתייחסת אלי כמו אל נודניק, חסר רגישות, אבא גרוע, בעל גרוע, כשהיא מציבה לי את האולטימטומים ואיומים שלה - אני שונא אותה. אני אוהב את הילדים שלי. מאד. אני מכור להם. אבל אני רואה איך הם נדפקים אחד-אחד מהיחסים העכורים והדפוקים בין אבא ואמא. מההאשמות ההדדיות, מהטונים, מזה שאמא תמיד המרשעת ואבא תמיד הרכיכה, אמא כועסת וצודקת ואבא רופס ואשם וטועה, וגם אמא כמובן אשמה וטועה... גם כשזה לא נאמר במפורש מולם, גם כשזה רק טונים ומבטים ומלים בודדות, הם קולטים ורואים. אין טעם בטיפול זוגי, היא אומרת. הבעיות כולן אצלך. לי יש מספיק דאגות על הראש. אין טעם בטיפול זוגי, אמרה אשת מקצוע. מה הטעם בטיפול זוגי כשהיא לא מוכנה לשתף פעולה ואתה בכלל לא יודע מה אתה רוצה מעצמך? מפחד לעשות צעד כלשהו, כמו שפחדתי כל חיי. מפחד לקחת אחריות על מעשיי, על חיי. אחריות זה לא אני, אחריות זה של מישהו אחר. אני מקסימום אשם, אבל בטח שלא אחראי. פתאום להיות אחראי לפרק בית ולמוטט את עולמם של ארבעה אנשים קטנים שאני מאד אוהב, ועוד אישה אחת שהשד יודע איך אני מרגיש כלפיה באמת? איך אני אחיה עם האחריות הזו? מצד שני, אני לא חי עכשיו, לא באמת חי, אז מה זה משנה. מחשבות על להפסיק הכל עוברות בראש, אבל לא אממש אותן בגלל אותם ארבעה אנשים קטנים שעולמם באמת ייחרב אז. עדיף אבא בנפרד מאמא על אבא שהיה עד-כדי-כך דפוק שהתאבד. מאיפה אמצא את הכוח לעשות מעשה? ואיך אוכל לעשות שזה יכאב פחות, בעיקר לילדים? שומע סיפורים (בעיקר באינטרנט) על איך הגרושות מוצצות את הדם לבעלים-לשעבר (פתאום היא תתחיל ל...?! לא סביר. הא.) ויודע כמה עמוק אצלה הפצע שלא הגליד מאז, של אותה בגידה שהתחילה בידידות אמיתית ונגמרה בהתאהבות הגדולה של חיי, אפילו שעברו שנים. ובגלל אותו פצע, ובגלל אי-האמון שעדיין נשאר אחרי כל השנים האלה, אולי אלה יהיו גירושים מכוערים, והאם היא תמצא את הכוח לא לפצוע את הילדים תוך-כדי התהליך - אני לא יודע. היא כל-כך חכמה ומבינה באנשים, וכל-כך אוהבת את הילדים, אבל השנאה והכעס אליי עלולים להעביר אותה על דעתה. הרי היא כבר אמרה לי לא פעם שאם אבגוד בה שוב, היא תרצח אותי, גם אם תיכנס אחר-כך לכלא. במלים האלה ממש. חי בפחד, חי בשיתוק, מנסה למצוא את הכוח. מאיפה להתחיל? === יום שני, והנה הכל שונה - או שלא? אולי לא באמת שונה. התחלתי טיפול בתרופה נוגדת דיכאון, אולי אתחיל לתפקד. בעבודה אני לא מתפקד, הנה אני שופך את לבי כאן במקום לעבוד. מוצא כל תירוץ והסחת דעת אפשרית. בבית - אני גם לא ממש מתפקד. זה מוציא אותה מדעתה, ולמען האמת אני מבין אותה. קשה לחיות עם "שותף" שלא לוקח אחריות, לא יוזם, לא זז, חסר אנרגיה. אפילו את הטיול שלנו לאירופה אני לא באמת מתחיל להרים, והרמתי בעבר טיולים לחו"ל, זה לא כל-כך גדול עלי. אז מה השתנה? השיחה עם הפסיכיאטרית היתה קצרה, אבל טילטלה אותי מאד. "איך אתה יכול לאהוב כשאתה כל-כך מבוהל?" היא שאלה אותי, וזה היכה בי. אני בחרדה, בפחד, בחשש על כל צעד ושעל. עם האהובה זה לא היה ככה, היא היתה מפלט מכל הפחד והחששות, היא היתה קרן אור של קבלה, של הערכה, חום. אבל למה אין בתוכי את הכוחות לקבל את עצמי, לאהוב את עצמי? היא, בזמנה, נתנה לי את הכוח הזה. וזה נגמר בבכי גדול. יש גם רגעי חום בבית. יש רגעי חיבה. ומתלווה אליהם כל הזמן התחושה ברקע שאני לא בסדר, שהיא לא בסדר, שהילדים לא בסדר... הכל לא בסדר. התרופה, כנראה, גורמת לי קצת לנדודי שינה. או אולי אלה הדאגות והחרדות שצפו אצלי בשבוע שעבר כשהבנתי באיזה בור אני נמצא. אז הלילה שכבתי חצי-ער לזמן מה, ופתאום היכה בי - אני מתכנן "להפיל את השמים" על הראש של ארבעה ילדים שלא פשעו ולא חטאו. אני הולך להכות בהם בדבר כמעט הכי גרוע שיכול לקרות להם, לערער את עולמם, ואת הבטחון שלהם. ומצד שני, עונה לי מיד קול אחר - קול ההגיון או קול הרציונליזציה? - שאומר, מה שהם חווים עכשיו בבית, מה שחוו עד עכשיו בחייהם, זה לא בדיוק מה שייתן להם בסיס טוב וחזק לחיים. רק תראה אילו בעיות אתם משרישים בהם. אז מה, שוב לא אפעל בגלל ש"אין לי לב" לעשות להם את זה? כמו ש"לא היה לי לב" להשאיר את אשתי פגועה ונטושה בפעם הראשונה שנפרדתי ממנה, לפני עשרים שנה בערך? כמו ש"לא היה לי לב" לראות את הדמעות שלה אחרי עוד נסיון פרידה, אז התחתנתי איתה? כמו ש"לא היה לי לב" לעשות להם את זה לפני שנים, אז נשארתי איתם ולא הלכתי עד הסוף עם אהבתי? ואולי זה המצפון, המוסר, הדבר הנכון לעשות? אבל המחיר... המחיר. אני מרגיש שאני מתערער, שאני מתפרק. ואם אצא לחופשי, האם לא אתפרק בחוץ? הרי מה שאני מחפש זה מקלט חם, לא חיים עצמאיים. אני רוצה שמישהו יקלוט אותי, שמישהו ידאג לי, וזו כל הבעיה. אני צריך לדאוג לעצמי, להחזיק את עצמי. ובגיל ארבעים ומשהו, אני לא יודע אם אני מסוגל. מעולם לא ניסיתי באמת. === חושב אם לפרסם את ההרהורים האלה בפורום של "זוגיות במשבר" או משהו דומה. אבל באיזשהו אופן הפורום הזה תרם למשבר הקודם... היה פורום "זוגיות במשבר" ב-IOL, ושם שפכתי את לבי כשהסדקים נפערו לפני עשור, אבל רוב התגובות שהיו שם היו מאנשים שבעצמם היו שבורים ומפורקים, במערכות יחסים לא בריאות: נישואים כושלים, עם או בלי אהבה מהצד, או אחרי גירושים. מצאתי שם אחים לצרה, אך לא יד שתמשוך אותי למעלה והחוצה מהבוץ. בעצם זה לא תרם למשבר, אבל זה לא עזר לי לצאת ממנו אז. אבל אין לי חבר מספיק קרוב שאוכל לשפוך בפניו את לבי. החבר הטוב ביותר שלי הוא חבר טוב של שנינו, ואני לא רוצה לשפוך כזאת ערימה ענקית של כביסה מלוכלכת - מה כביסה, זו סתימת ביוב ממש - בפניו. יש לו הקשיים שלו בחיים, ואני לא יודע אם זה הוגן להשליך עליו את כל זה. אשתי חושבת שאם הוא - הם, הוא ואשתו - יידעו את האמת עלי ועלינו, הקשר איתם יתרופף ויתנתק. אני לא בטוח, אבל אני לא רוצה להמר. אולי היום אני חכם יותר? אולי שנה (כמעט) של טיפול עזרה לי... לפחות היא עזרה לי להבין שהיא, אהובתי הישנה, לא צריכה להיות גורם בשאלה האם אני נשאר או עוזב. היא היתה קרן-אור שהאירה אפשרות, האירה פנטזיה שיכולה להתממש אך יכולה גם לא. אם אמצא שוב את קרן האור הזו או לא, זה לא ידוע - אבל קודם אני צריך להחליט אם אני יוצא ומחפש אותה, או אם אני נשאר ונלחם. והאם יש לי על מה להילחם? ואולי אם אפחית את הדיכדוך והחרדה (עם התרופה ועם טיפול) פתאום ישתנה הכל ואבין שבעצם טוב לי איתה? שבעצם מקומי בבית? רוצה לרוץ ולבכות, לשים את הראש אצל מישהו אהוב ולבכות, ולקבל עידוד וחיזוק... ואין לי לאן.
אני כבר לא אוהב אותה. זה די ברור לי. או לפחות זה ברור לי עכשיו, אחר הצהרים. זה לא היה כל-כך ברור וחד משמעי, נגיד, אתמול בבוקר כשהתעוררנו במצב רוח מפויס והתחבקנו, והתנשקנו, ועשינו סקס לא רע. וזה היה כמעט ברור וחד משמעי שלשום בלילה כשישבתי ליד המיטה שלה ודיברנו, והודיתי שאני לא מרגיש אהבה כלפיה בשבוע האחרון, והיא טענה שזה בחודשים האחרונים, כמו שהרגישה אז באותם חודשים כשהתאהבתי במישהי אחרת. כשאני מתעורר לידה בבוקר והיא מחבקת אותי - אם היא מחבקת אותי - זה מרגיש כמו המקום הנעים והבטוח ביותר בעולם. רגוע ומאושר. כשאני משוחח איתה והיא מתחילה לאבד את הסבלנות אלי, ומתייחסת אלי כמו אל נודניק, חסר רגישות, אבא גרוע, בעל גרוע, כשהיא מציבה לי את האולטימטומים ואיומים שלה - אני שונא אותה. אני אוהב את הילדים שלי. מאד. אני מכור להם. אבל אני רואה איך הם נדפקים אחד-אחד מהיחסים העכורים והדפוקים בין אבא ואמא. מההאשמות ההדדיות, מהטונים, מזה שאמא תמיד המרשעת ואבא תמיד הרכיכה, אמא כועסת וצודקת ואבא רופס ואשם וטועה, וגם אמא כמובן אשמה וטועה... גם כשזה לא נאמר במפורש מולם, גם כשזה רק טונים ומבטים ומלים בודדות, הם קולטים ורואים. אין טעם בטיפול זוגי, היא אומרת. הבעיות כולן אצלך. לי יש מספיק דאגות על הראש. אין טעם בטיפול זוגי, אמרה אשת מקצוע. מה הטעם בטיפול זוגי כשהיא לא מוכנה לשתף פעולה ואתה בכלל לא יודע מה אתה רוצה מעצמך? מפחד לעשות צעד כלשהו, כמו שפחדתי כל חיי. מפחד לקחת אחריות על מעשיי, על חיי. אחריות זה לא אני, אחריות זה של מישהו אחר. אני מקסימום אשם, אבל בטח שלא אחראי. פתאום להיות אחראי לפרק בית ולמוטט את עולמם של ארבעה אנשים קטנים שאני מאד אוהב, ועוד אישה אחת שהשד יודע איך אני מרגיש כלפיה באמת? איך אני אחיה עם האחריות הזו? מצד שני, אני לא חי עכשיו, לא באמת חי, אז מה זה משנה. מחשבות על להפסיק הכל עוברות בראש, אבל לא אממש אותן בגלל אותם ארבעה אנשים קטנים שעולמם באמת ייחרב אז. עדיף אבא בנפרד מאמא על אבא שהיה עד-כדי-כך דפוק שהתאבד. מאיפה אמצא את הכוח לעשות מעשה? ואיך אוכל לעשות שזה יכאב פחות, בעיקר לילדים? שומע סיפורים (בעיקר באינטרנט) על איך הגרושות מוצצות את הדם לבעלים-לשעבר (פתאום היא תתחיל ל...?! לא סביר. הא.) ויודע כמה עמוק אצלה הפצע שלא הגליד מאז, של אותה בגידה שהתחילה בידידות אמיתית ונגמרה בהתאהבות הגדולה של חיי, אפילו שעברו שנים. ובגלל אותו פצע, ובגלל אי-האמון שעדיין נשאר אחרי כל השנים האלה, אולי אלה יהיו גירושים מכוערים, והאם היא תמצא את הכוח לא לפצוע את הילדים תוך-כדי התהליך - אני לא יודע. היא כל-כך חכמה ומבינה באנשים, וכל-כך אוהבת את הילדים, אבל השנאה והכעס אליי עלולים להעביר אותה על דעתה. הרי היא כבר אמרה לי לא פעם שאם אבגוד בה שוב, היא תרצח אותי, גם אם תיכנס אחר-כך לכלא. במלים האלה ממש. חי בפחד, חי בשיתוק, מנסה למצוא את הכוח. מאיפה להתחיל? === יום שני, והנה הכל שונה - או שלא? אולי לא באמת שונה. התחלתי טיפול בתרופה נוגדת דיכאון, אולי אתחיל לתפקד. בעבודה אני לא מתפקד, הנה אני שופך את לבי כאן במקום לעבוד. מוצא כל תירוץ והסחת דעת אפשרית. בבית - אני גם לא ממש מתפקד. זה מוציא אותה מדעתה, ולמען האמת אני מבין אותה. קשה לחיות עם "שותף" שלא לוקח אחריות, לא יוזם, לא זז, חסר אנרגיה. אפילו את הטיול שלנו לאירופה אני לא באמת מתחיל להרים, והרמתי בעבר טיולים לחו"ל, זה לא כל-כך גדול עלי. אז מה השתנה? השיחה עם הפסיכיאטרית היתה קצרה, אבל טילטלה אותי מאד. "איך אתה יכול לאהוב כשאתה כל-כך מבוהל?" היא שאלה אותי, וזה היכה בי. אני בחרדה, בפחד, בחשש על כל צעד ושעל. עם האהובה זה לא היה ככה, היא היתה מפלט מכל הפחד והחששות, היא היתה קרן אור של קבלה, של הערכה, חום. אבל למה אין בתוכי את הכוחות לקבל את עצמי, לאהוב את עצמי? היא, בזמנה, נתנה לי את הכוח הזה. וזה נגמר בבכי גדול. יש גם רגעי חום בבית. יש רגעי חיבה. ומתלווה אליהם כל הזמן התחושה ברקע שאני לא בסדר, שהיא לא בסדר, שהילדים לא בסדר... הכל לא בסדר. התרופה, כנראה, גורמת לי קצת לנדודי שינה. או אולי אלה הדאגות והחרדות שצפו אצלי בשבוע שעבר כשהבנתי באיזה בור אני נמצא. אז הלילה שכבתי חצי-ער לזמן מה, ופתאום היכה בי - אני מתכנן "להפיל את השמים" על הראש של ארבעה ילדים שלא פשעו ולא חטאו. אני הולך להכות בהם בדבר כמעט הכי גרוע שיכול לקרות להם, לערער את עולמם, ואת הבטחון שלהם. ומצד שני, עונה לי מיד קול אחר - קול ההגיון או קול הרציונליזציה? - שאומר, מה שהם חווים עכשיו בבית, מה שחוו עד עכשיו בחייהם, זה לא בדיוק מה שייתן להם בסיס טוב וחזק לחיים. רק תראה אילו בעיות אתם משרישים בהם. אז מה, שוב לא אפעל בגלל ש"אין לי לב" לעשות להם את זה? כמו ש"לא היה לי לב" להשאיר את אשתי פגועה ונטושה בפעם הראשונה שנפרדתי ממנה, לפני עשרים שנה בערך? כמו ש"לא היה לי לב" לראות את הדמעות שלה אחרי עוד נסיון פרידה, אז התחתנתי איתה? כמו ש"לא היה לי לב" לעשות להם את זה לפני שנים, אז נשארתי איתם ולא הלכתי עד הסוף עם אהבתי? ואולי זה המצפון, המוסר, הדבר הנכון לעשות? אבל המחיר... המחיר. אני מרגיש שאני מתערער, שאני מתפרק. ואם אצא לחופשי, האם לא אתפרק בחוץ? הרי מה שאני מחפש זה מקלט חם, לא חיים עצמאיים. אני רוצה שמישהו יקלוט אותי, שמישהו ידאג לי, וזו כל הבעיה. אני צריך לדאוג לעצמי, להחזיק את עצמי. ובגיל ארבעים ומשהו, אני לא יודע אם אני מסוגל. מעולם לא ניסיתי באמת. === חושב אם לפרסם את ההרהורים האלה בפורום של "זוגיות במשבר" או משהו דומה. אבל באיזשהו אופן הפורום הזה תרם למשבר הקודם... היה פורום "זוגיות במשבר" ב-IOL, ושם שפכתי את לבי כשהסדקים נפערו לפני עשור, אבל רוב התגובות שהיו שם היו מאנשים שבעצמם היו שבורים ומפורקים, במערכות יחסים לא בריאות: נישואים כושלים, עם או בלי אהבה מהצד, או אחרי גירושים. מצאתי שם אחים לצרה, אך לא יד שתמשוך אותי למעלה והחוצה מהבוץ. בעצם זה לא תרם למשבר, אבל זה לא עזר לי לצאת ממנו אז. אבל אין לי חבר מספיק קרוב שאוכל לשפוך בפניו את לבי. החבר הטוב ביותר שלי הוא חבר טוב של שנינו, ואני לא רוצה לשפוך כזאת ערימה ענקית של כביסה מלוכלכת - מה כביסה, זו סתימת ביוב ממש - בפניו. יש לו הקשיים שלו בחיים, ואני לא יודע אם זה הוגן להשליך עליו את כל זה. אשתי חושבת שאם הוא - הם, הוא ואשתו - יידעו את האמת עלי ועלינו, הקשר איתם יתרופף ויתנתק. אני לא בטוח, אבל אני לא רוצה להמר. אולי היום אני חכם יותר? אולי שנה (כמעט) של טיפול עזרה לי... לפחות היא עזרה לי להבין שהיא, אהובתי הישנה, לא צריכה להיות גורם בשאלה האם אני נשאר או עוזב. היא היתה קרן-אור שהאירה אפשרות, האירה פנטזיה שיכולה להתממש אך יכולה גם לא. אם אמצא שוב את קרן האור הזו או לא, זה לא ידוע - אבל קודם אני צריך להחליט אם אני יוצא ומחפש אותה, או אם אני נשאר ונלחם. והאם יש לי על מה להילחם? ואולי אם אפחית את הדיכדוך והחרדה (עם התרופה ועם טיפול) פתאום ישתנה הכל ואבין שבעצם טוב לי איתה? שבעצם מקומי בבית? רוצה לרוץ ולבכות, לשים את הראש אצל מישהו אהוב ולבכות, ולקבל עידוד וחיזוק... ואין לי לאן.
