כבר לא ילד....

[miss tamborin]

אמממ...

אישית אני לא חושבת שזה קורה בגיל מסויים, אני לא חושבת שזה שאתה חי לבד, זה שאתה נשוי זה שאתה הורה זה ה"בום" שמבגר אותך..אולי משהו מהם זה מה שגורם לך להבין שהתבגרת אבל זה לא מה שמבגר אותך, התבגרות זה תהליך... אם טאז נעלם אז יש לו סיבה להיעלם ואני בטוחה שניצן הוא לא כזה מבוגר ואחראי...החוכמה היא לדעת לשלב בן שניהם... אתה צריך לזכור שמדיי פעם לא צריך לנתח כל דבר ולקחת בחשבון את כל הסיכונים אבל אתה עדיין צריך להתחשב בדברים אתה לא יכול להגיד "זין על הכל" כי זה לא עובד ככה..הרעיון הוא בעצם שאתה צריך לתת לדברים לזרום, אבל להיות הגיוני...מבולבל קצת אה? אממ...מה שבעצם אני מנסה להגיד הוא שכנראה כולם נתקלים בזה אתה פשוט העלאת את זה..אתה לא יכול לשלוט על מה שקורה ואתה לא צריך להלחם בזה... בגרות היא מעבר לגיל היא עיניין של מחשבה ולדעתי להיות במצב שבו אתה לא ילד אבל עדיין לא מבוגר זה בעצם המצב הכי טוב ואתהצריך לשאוף להישאר בו כי זה המצב שבו הטיפשות של גיל הטיפש עשרה מתמזגת עם ההגיון והנסיון של עולם המבוגרים ואתה מאזן את שניהם ונשאר אתה... או משו כזה... אין לי שמץ של מושג מה כתבתי כאן הידיים שלי עשו את כל העבודה בעיניין הזה ואם זה לא הגיוני בגרוש..טוב אז ביזבזת זמן קריאה..לא נורא

 

[אפי היקרה]

דווקא לי זה היה מאוד הגיוני.

ואין לי ספק שזה לא יעודד במיוחד את הטאז לדעת שרובנו עוברים את השלב הזה מתישהו, ואולי זה גם יפתיע אותך, אבל השלבים האלה לא נגמרים אחרי הפרק הזה, לצערי הרב. בכל מקרה, להתאבל על ילדות שנעלמה, ועל הבגרות שמזדחלת בלי שנשים לב הוא סוג של דבר מובן אך חסר תכלית, כי זה במילא יקרה, אם תרצה ואם לא תרצה. היתרון הוא שזה נורא כיף להיות ילדותי כשאתה אדם בוגר, ודי מבאס להיות אדם רציני כשאתה ילד. ככה שהמצב שלך רק משתפר, לדעתי. בכל מקרה, החדשה המעודדת היא, שלא משנה באיזה גיל תהיה, באיזה מצב משפחתי ובאיזו קונסטלציה גיאוגרפית, הבפנוכו נשאר תמיד אותו העקרון. חארטה נשאר תמיד חארטה, פולני נשאר תמיד פולני, וילד שגדל יהיה איש גדול עם עניבה, תיק, אוטו, משכנתא, ילדים, חמות, מאהבת, ואוסף משחקי הרכבה של שוקולד קינדר מוחבאים במגירה הראשונה של השולחן המשרדי - למקרה שישעמם לו בישיבה.

 

[taz512]

כבר לא ילד....

מחשבות שעלו לי במהלך לילה לבן, זה פשוט משגע אותי ורצות לי המון מחשבות בראש, אז תלכו לאט ותנסו להבין אותי. השניה סיימתי לראות את הסרט קרוסרודס בהום סינימה, סרט גרוע לפי כל אמת מידה נורמלית, אבל לא על זה אני רוצה לדבר. יש שיר של בריטני ספירס, שזאת הפעם הראשונה שאני באמת מקשיב למילים שלו. והיא אומרת שם בשיר משפט שהולך ככה: "אני כבר לא ילדה, אני עדיין לא אישה" וחשבתי על זה. אני כבר לא ילד, אני כבר לא ילד הרבה זמן, אבל אני עדיין לא גבר, אני עדיין מחפש את עצמי, אני עדיין ילדותי. אני זוכר את המשפט: "כשהייתי ילד התנהגתי בילדותיות, עשיתי מעשים ילדותיים, וחשבתי מחשבות ילדותיות, עכשיו כשאני מבוגר אני משאיר מאחורי את הילדותיות" (הציטוט לא מדויק כי אני לא זוכר אותו במדויק) אבל זה מעלה לי המון מחשבות, מה אני...? מי אני...? אני רוצה בכלל להתבגר? האם זה בכלל כדי להשאיר את הילדותיות מאחורה? מי קובע מה הגבול? מתי אתה מבוגר? אחרי התיכון? אחרי הצבא? אחרי הטיול בחו"ל? אחרי החתונה? אולי אחרי הילד הראשון? אני באמת לא יודע מה הגבול, ואני באמת לא יודע אם חציתי כבר את הגבול הזה, אני יותר מידי שנים חי בעולם המבוגרים (יחסית לשנים שאני חי בכללי) חי בעולם של עבודה, פרנסה, שכר דירה, חשבונות, דאגות... ועכשיו פתאום אני מרגיש הכל בבום, מרגיש את נטל האחריות, את החיים שסוגרים אליך ולא נותנים לך לברוח לשום מקום. את המצב שבוא אין לך יותר מידי אופציות, אני מוצא את עצמי מחפש בנרות את הילדות, את האפשרות לברוח, לעשות רק את מה שאני רוצה לעשות. אני חושב על טיול בחו"ל, ואני גם חושב על קריירה, ואני לא יודע איך השניים מתחברים. זה לא ממש בעיה, זה יותר משהו שצריך לפרוק, מין דיון\מחשבות... מין חיפוש עצמי, של איפה אני ולאן אני הולך. אני כבר לא ילד, אבל עדיין לא גבר, אולי הגיע הזמן להפסיק לחלום, ולהשאיר סופית את הילדותיות מאחורה, להפסיק אם השטויות הילדותיות, ולהתחיל להיות ניצן, אני יכול להמשיל את זה ללהשאיר את טאז מאחורה, ולהפוך להיות ניצן, בחור יותר רציני ויותר מבוגר. מישהו שיש לו מטרה בחיים, כי בנתיים אני חי בשביל לשרוד, אני די נסחף בעולם הזה. אני שואל את הצעירים ואת המבוגרים. את הצעירים, את רואים את ההפרדה הזאת? את החלוקה הזאת? איפה המעבר? ואת המבוגרים יותר, איפה המעבר? איפה עברתם אתם את הסף? איפה לכל הרוחות, הגבול עובר? כי איך שאני לא מסתכל על זה, באיזשהו מקום אני מרגיש כאילו כבר עברתי את הגבול ואין דרך חזרה, כי עברתי אותו בגיל 15. טאז, השד שהוא ניצן

 

[shellyland]

אין מעבר

מה שאתה מרגיש עכשיו תרגיש גם בעוד חמש ועשר וחמש עשרה שנים. אתה לא באמת "נהיה גדול" אתה סוחב איתך את כל אותם דברים מהילדות וצובר עליהם דברים חדשים שנתפסים אצלך (ואצל אחרים) "בוגרים יותר" במובן זה שאתה יכול לעבד אותם בצורה יותר עמוקה ולהשתמש בהם באופן יותר יעיל. היכולת לעשות את זה היא מה שאנשים קוראים "בגרות", אבל זה לא אומר שהפסקת להיות ילד. מדי פעם מתפלקים לך החוצה קטעים "ילדותיים", אם בכוונה או שלא בכוונה, והיכולת להוציא אותם אל פני השטח בצורה מבוקרת, גם היא נתפסת כבגרות. אולי הגיע הזמן להפסיק לחלום? אני לא חושבת. אולי הגיע הזמן לדעת להבחין בין המציאות לחלום, לשאוף אל החלום אבל לבסס את העשייה על המציאות. גם זה סוג של בגרות. אני חושבת שהחתימה שלך בסוף מבטאת הכי טוב את מה שאני מנסה להגיד: טאז, השד שהוא ניצן שלילנד, השלי שהיא לנד

 

[taz512]

כמובן שאני לא ברור

כי אני גם לא מבין את עצמי, אבל אני לא בטוח שבדיוק לזה התכוונתי, אבל זה הכיוון. אני די מצטער על הילדות שנעלמה לי, וכמובן שהיא לא תחזור, אני מלא במחשבות על העתיד, על מה יהיה ומה יקרה. שבכולם אין לי מושג. הנושא הזה "בגרות" הוא מצד אחד מאוד מוכר לי, אבל מצד שני הוא זר לי בטירוף. מצד אחד חיתי אותו, אבל מצד שני אין לי מושג איך להסתדר איתו. אני עדיין מרגיש את הילד שבי את הטאז שבי שמנסה לפרוץ החוצה, ולומר לעולם: "תזדינו כולם, אני רוצה להנות, אני לוקח את הרגליים וטס לארצות הברית" אבל מצד שני בא ניצן, האחראי הבוגר והיציב, ומוריד את העניינים, ומזכיר לי את כל החובות והאחריות שיש לי, ושאני לא באמת יכול להרשות לעצמי לעשות את הדברים האלה. מה שבאמת מפחיד אותי זה שניצן משתלט, טאז נדחק לפניה, הוא נעלם לי לאט לאט, ואת זה אפילו חברים טובים שלי אומרים. אני מחפש למצוא את עצמי אבל אני מאוד מפחד לאבד את עצמי בדרך, אני מפחד שבדרך לאותה בגרות אני האבד חלק ענק בעצמי, חלק שאני כבר עכשיו מתגעגע עליו, אני כבר לא חצי ספונטני ממה שהייתי לפני שלוש שנים, אז מה יהיה עוד שלוש שנים? איפה אני יהיה? אני עדיין יהיה טאז? או שטאז הולך להיעלם לחלוטין ואני אחזור להיות ניצן הרגיל בלי שם נוסף, סתם עוד ג'ון דו שהולך לעבודה ונסחף בזרם החיים. זה מה שבאמת מפחיד אותי. (אם הבנתם מילה ממה שאמרתי עכשיוף כי הכל מאוד מאוד מעורבב לי) טאז, השד והשיגרה

 

[zimes]

אין סף. החיים הם רצף

גם בי אין חצי מהספונטניות שהיתה בי לפני 3 שנים. אז מה? יש בי הספונטניות שיש בי היום. יודע מה? אם יש בך מהילד בנשמה, אתה לא תצליח להכחיד אותו. ואם אתה רואה שהחיים מאימים למעוך את טאז, ולהשאיר רק את ניצן - זה רעיון די טוב, לדעתי, לתת לטאז יותר מקום בבית. תראה אותי - אני לא צימעס של גיל 15. נו. אני מוצאת את דרכי לשמור את עצמי בין המטלות, תוך כדי הפרקטיות. (מישהו שלא פגשתי כמה שנים אמר לי לא מזמן שהוא בטוח ששמונה מתוך שמונה דברים שאני עושה, הם פרקטיים, בתשובה לשאלתו עם אני עדיין אותה צימעס). השאלה שלך, ד"א, מעסיקה רבים. עצם השאלה שומרת אותך ממכבש השגרה.

 

[The Lost Optimist]

אין לי מושג מה אני הולך לרשום כאן

ואם זה יהיה שווה שליחה אני רק יודע שגם אני מתחבט באותה שאלה.. כמו שכתבתי באחת ההודעות הקודמות שלי כאן אחרי שנוטמג כתבה משהו בנוגע לצורך להתבגר: "and what if...i wanna be forever young?" כי זה באמת מה שאני רוצה, זה מה שאני רוצה מאז שהייתי טיפש-עשרה - לעולם לא לאבד את רוח הנעורים. כי רוח הנעורים מלאה בתקווה, בחלומות, במוטיביציה, בהתחבטות בשאלות קיומיות, ברוח מהפכנות, ברצון לשנות, ובהתעסקות במה שדפוק בעולם הזה, בכנות, בלהיות כמה שיותר אמיתי, בתמימות, באהבה, בחוסר שגרה, בעניין, בסקרנות טבעית. וכל המבוגרים שבנינו בטח יגידו שלא מעט ממה שכתבתי עכשיו יש אחרי שמתבגרים. אולי אתם צודקים..קצת קשה לי להסביר את עצמי, אבל כשרוח הנעורים עדיין מפעמת בנו, הכל הרבה יותר...חי..יש בנו הרבה יותר להט. אני הרבה מאוד פעמים מזדהה עם התפסן בשדה השיפון (למי שקרא), עם הגיבור הולדן קולפילד שמפחד ליפול לעולם המבוגרים, שמלא בזיוף. זיוף וצורך להתאים את עצמך למסגרות וללקיחת אחריות. וזה גם מפחיד אותי, מפחיד אותי ליפול למקום הזה, למקום של שגרה, ואחריות, ועבודה, ושעמום, וקבלה, והשלמה. תגידו לי שאין ברירה..שאי אפשר להשאר ילד לנצח..אי אפשר להשאר בבית של אמא ואבא לנצח, ובשלב כלשהו חייבים לצאת לעולם, ולהתחיל לפרנס את עצמי, ולקחת אחריות וכו'. ואתם צודקים, והאמת שאני לא יכול לחכות לרגע שבו שאני אהפוך לעצמאי ואצא מהבית של אמא ואבא, ואתחיל לעבוד ולדאוג לעצמי, ולהיות הרבה יותר עצמאי. לצערי אני יודע שעם זה בא הצורך בבגרות (שבאה יחד עם החסרונות שציינתי קודם), וב"נפילה לעולם המבוגרים" אבל אני רוצה להאמין שאני תמיד אצליח גם להשאיר את הילד שבי חי ובועט, ואף פעם לא אתן לרוח הנעורים לגווע - ולשלב יחד עם זה את הבגרות והאחריות ההכרחיים. זהו...אני בכוונה לא עובר על מה שקראתי לפני שאני שולח (ואני בטח אצטער על זה..). מצטער אם זה יצא מבולגן ומקווה שהצלחתי להעביר את שרציתי ושזה "שווה שליחה"..

 

[Idan91]

וכל זה בעקבות שיר של בריטני?../images/Emo187.gif

 

[shellyland]

שיר לניצן (לא של בריטני) ../images/Emo140.gif

זכרון של גבר בנימין תמוז לפני שנים רבות ישבתי אל שולחן התכניות והייתי עסוק בדברים חשובים. בחוץ חיכה לי העולם מצפה לדבר וחרד. אתה יודע למה אני מתכוון. אבל בחדר היה ילד שהפריע. הוא ביקש ליטופים והרעיש. נזפתי בו כהלכה ולפתע ראיתי שהוא נופל אל תהום פעורה מלמעלה, נופל ומעופף ואובד ראשו כלפי מטה רגליו כלפי מעלה. רק אתמול עלה בדעתי שהילד ההוא הייתי אני והאיש המתכנן היה מישהו אחר. מי היה זה שסרב ללטפני?

 

[taz512]

וואלה שיר בשבילי

אני כל כך מרגיש ככה שזה מדהים. תודה שלינק'ה טאז, השד והשיר

 

[הייזל]

המממ

קראתי את ההודעה שלך והחלטתי לא לשלוף ישר אלא לחשוב קצת. לא אכפת לי אם זה יצא מבולגן אני כותבת אוסציטיבית ולא מתביישת בזה. עכשיו לעניין. כשקראתי את ההודעה שלך לא יכולתי שלא לחשוב על כמה החיים היו פשוטים פעם. כשאנשים היו מגיעים לגיל מסויים הם היו עוברים טקס התבגרות(להרוג אריה למשל) ומאותו הרגע הם היו מבוגרים. זהו. ככה התייחסו אליהם וככה ציפו מהם להתנהג. אף אחד לא ישב ותהה אני ילד? אני בוגר? הוא פשוט ידע. לא יודעת מה גרם לך להתנהג כמו מבוגר מגיל 15 אבל אני לא חושבת שהפסקת להתנהג כמו ילד. מההודעות שלך כאן וממה שאני זוכרת מפורום באפי(מלפני כמה חודשים, מי העלה את רעיון המחזמר, זוכר?) הייתי אומרת שאתה תערובת של ילד ושל בוגר כמו רוב האנשים הבוגרים. לגבי התהיות שלך עכשיו, נראה לי שאתה בתקופת מעבר מסויימת ויש עליך מעמסה מסויימת(מישהו אמר רנו? מישהו אמר עבודה?) ואתה שקוע במעין שגרה משעממת ושוחקת. והנה אתה מארגן מפגש עליז וספוג אלכוהול וקולט שבעצם מזמן לא עשית את זה ואז עולים כל השאלות והפקפוקים. אני חושבת שאתה צריך להבין שזה דבר טוב כל השאלות והפיקפוקים האלו. בחינה מחדש של החיים שלך היא משהו חשוב שרוב האנשים לא עושים אותו מספיק. אתה מרענן לך את המערכת, מסיר את האבק מכמה חלומות ישנים, מגהץ את הקמטים מכמה שאיפות, מביט לאחור ולומד משגיאות. זה טוב. אני חושבת שתקופת המעבר היא אינדיבדואלית לבוא ולסמן קו בחול ולהגיד "מפה אני בוגר" זאת נאיביות לדעתי. אנשים מורכבים מחלקים, לא כל חלק מתבגר באותו הקצב. לי אישית קורה דבר מוזר עכשיו. הייתי ילדה גבוהה ואני מרכיבה משקפיים ואנשים תמיד אמרו לי שאני בוגרת מגילי(שזה תמיד היה נכון בלי קשר למראה החיצוני) היום כשאני ילדה גדולה בת 27 אנשים מורידים לי מהגיל 5 6 שנים ואפילו 10 ואני יודעת עובדתית שהמראה שלי לא השתנה הרבה מהתיכון אבל ההתנהגות שלי אם אנשים זרים לא השתנתה בהרבה אני עדיין בתאדם מסוגרת ומוקפת חומת קרח(אני מחייכת יותר אולי). האמת לא מבינה את זה ולא ממש אכפת לי מזה, זה משעשע אותי שחושבים אותי לבת 17. מעולם לא ייחסתי לגיל הכרונולוגי חשיבות ולא ניסיתי להיות בוגרת יותר או צעירה יותר, ניסיתי להיות אני וזה די הצליח אני חושבת.

 

[שירה דיווידסון]

ואני תוהה...

האם כשכתבת את ההודעה, התתכוונת לדיון ברמה הפילוסופית או הפרקטית. שהרי ברמה הפילוסופית, באמת יש משהו מטריד בציפיה למעין רגע בו הכל ישתנה. לחכות לרגע בו פתאום נבין דברים שלא הבנו קודם, נסתכל אחרת על העולם, ופתאום נהיה בוגרים. אבל ברמה הפרקטית, הרי ברור שזהו תהליך. ובתהליך בד"כ אין נקודה מוגדרת בה הכל משתנה, אלא נקודה שבה אנחנו מסתכלים לאחור ומבינים שמשהו השתנה. זה כמו להיות מאוהב. האם ניתן להצביע על נקודה מוגדרת בה התחלת לאהוב את האדם המסויים? כמו להפסיק לאהוב מישהו... זה תהליך. ובד"כ לא שמים לב שהוא מתרחש, אלא פתאום מסתכלים אחורה ורואים שהרגשות לא כמו פעם. האם ניתן להצביע על הרגע בו החבר הכי טוב שלך הפך מ'חבר טוב' ל'חבר הכי טוב'? וכל מה שאני יכולה לומר הוא, שכמדומני שאין לצפות בכזה כיליון עיניים לסוף התהליך. כי אולי אם תסתכל על מצבך הנוכחי, תגלה שדווקא בתקופה הזו, מצוי הקסם הגדול ביותר...

שירה

 

[צלילונית]

לא היה לי כוח

לקרוא את כל התגובות, אז סליחה לכותבים, וסליחה אם אני חוזרת על דברים שנאמרו... החוכמה היא, לדעת לשלב בין ה"ילד" שבך ל"גבר" שבך. ועכשיו תנסה לחשוב, מיהו טאז ה"ילד", ומיהו טאז ה"גבר", ומה זה אומר בעצם? שטאז הגבר לוקח אחריות על החיים שלו? שהוא רציני ושקול? שהוא מביט על החיים בכובד ראש? וטאז הילד?... הוא חייב לסתור את כל זה? הרי אתה יכול לקחת אחריות- עבודה, משפחה (בקרוב אצלך..), לימודים, כל תחום שיהיה, ולעשות כמיטב יכולתך, ועדיין להמשיך ליהיות טאז השד, לצחוק, להתבדח, ולקחת את הקושי בקלות. בכל תחום שתגע, למד לגעת בו בחיוך, ולתת לו את הכבוד הראוי, בעיני זה שילוב מנצח. יכול ליהיות שאני הרבה פחות ברורה ממה שהתכוונתי?...

 

[אחדמיוחד]

אחיך נקרא אל הדגל

נפתח במחמאות: אני לא נמצא בפורומנו יותר מדי זמן, אבל מאז שאני פה, אני חושב שזו אחת ההודעות היפות שנרשמו כאן. אולי זו הכֵּנוּת, אולי זה צילום המצב הכל-כך חד שאתה מספק, ואולי אני פשוט רואה את עצמי ושומע את עצמי כל כך בדבריך, שזה מזיז איזה רגש סנטימנטלי אחד או שניים. עסקתי בדבר הזה המון, אני לא בטוח שאני כבר מחוצה לו, אבל זה בהחלט לא לַעִנין שאני אתן פה סקירה על חיי וכו', שהרי בך אנו עוסקים. אני אנסה לכן לכוון לכמה אמיתות שבהן נוכחתי, לא אמיתות מוחלטות, אקסיומות, אלא דברים שהפכו לאמת בחיים שלי, לא יותר. מצטער אם זה קצת יֵראה כמו רשימת-מכולת; זו פשוט הדרך שלי למנוע את ההשתפכות במקרה זה. אז ככה: * "להתבגר זה לבגוד בחלום" - אחד העקרונות החזקים אצל יהושע קנז (בספרים שלו). יש בזה משהו, יש בזה המון. אנחנו מתעוררים מסוייטים אל מציאות כל כך שונה ממה שהורגלנו לו בילדותנו. פעמים רבות ההסכמה שלנו להיכנע (עם מרכאות או בלעדיהן) למה שמכתיבים לנו החיים הבוגרים - יש בזה בגידה בחלומות שלנו. * כל דבר בעִתוֹ - גם זה עיקרון חשוב. יש אנשים שממשיכים להשתטות גם עד גיל מבוגר (לפעמים גם אני, לפעמים גם מבוגרים ומכובדים ממני). אני חושב שבסה"כ צריך למצוא זמן ומקום לכל דבר (כשהיינו ילדים היינו די פטורים מן החובה הזו). הצורך "להתיישב" ולעבוד/ללמוד/להתחתן - כל אלה, יבוא מעצמו. תרגיש אותו ולך איתו. יש לכל דבר גיל וזמן, רק שהגיל והזמן הם אישיים לך, כך אני מאמין. הם לא קבועים בשום מקום. * כמעט הכל מסתכם בסופו של דבר במאזן של רווח והפסד - וגן כאן, זהו המאזן האישי שלך. מה אתה מפסיד ומה אתה מרויח מהשיקולים שלך. למשל: אם תיכנס עכשיו למסלול של עבודה "רצינית" תרויח אולי יותר כסף, אבל תפסיד אולי את השנים המדהימות (לעניות דעתי) של בין 20 ל-30, כי תעביר אותן בעבודה קשה, בהתעייפות מצטברת, ולא בטיולים/ כיופים/ יציאות/ לימודים וכו'. אם תרבוץ ולא תעשה כלום - שוב, יש כאן רווח והפסד. ערוך לעצמך את המאזן. הדברים אמורים גם לגבי ההתנהגות שלך ולמעשה כמעט לגבי כל הבחירות שאתה עושה. קצת כבד? מותר לפעמים להתעלם מהשיקולים, אבל אם אתה רוצה אכן לדעת מה עדיף, זכוֹר שתמיד יש רווח והפסד הנגזרים מהחלטותיך. זו בכל אופן דעתי. אני מקווה שהייתי מובן. יש לי עוד המון לומר ולספר, אבל גם ככה כבר כתבתי באריכוּת... כך או כך, שיהיה לך מוצלח.

 

[taz512]

אתה אח טוב

ואין כזה דבר שאתה תכתוב באריכות כי כל מילה שלך שווה זהב. ובדיוק מה שכתבת זה הבעיה שלי, אני מרגיש בזמן האחרון שאני חושב המון, אנ מגיע למצבים שאני רק מחפש מנוחה למוח, שיפסיק לעבוד לקצת זמן. גם כשהייתי בן 15 ויצאתי לעבוד ולפרנס את הבית, לא היו לי הרבה מחשבות, זה היה ספונטני מעשה היה צריך להיעשות אז עשיתי אותו. כמעט כל דבר חשוב וטוב שהיה לי בחיים קרה לי בספונטניות, קנייה של אופנוע ים, בקטע של רגע, קורס צניחה בהתראה של יום וכו' וכו'. ואני מרגיש שזה מתחיל להיגמר לי, כל דבר שאני רוצה לעשות אני צריך לתכנן מראש, טיול לצפון סופ"ש איפשהו, ברמה של פגישה עם ידידה שלי היום שהייתי צריך לקבוע את זה איתה שבוע מראש רק בשביל לפנות לה זמן בלו"ז שלי. זה מה שהורג אותי, זה מה שמקשה אלי, זה מה שכל כך כואב לי. אובדן הספונטניות, פעם הייתי יורד לאילת בהתראה של רבע שעה, היום צריך לקבוע איתי חודש מראש בשביל שעתיים. זה מה שכל כך משגע אותי וזה מה שגורם לי לכתוב הודעות באורך הגלות. קשה להעביר את ההרגשה הזאת, אבל זאת הרגשה של החמצה, זאת הרגשה של "אני עכשיו בן 21 אבל אני מרגיש בן 40, אני אמור לבלות אם חברים ולהתחיל לחיות את החיים, אבל לפעמיים אני כבר רוצה לנוח מתלאות החיים, אני לפעמיים מרגיש כאילו אני כבר צריך פשוט לנוח, כאילו אין מה לעשות, חייתי בעולם הזה, וכבר אין לי כוח, ואני מפחד מזה. אני אפילו מפחד מזה מאוד מאוד מאוד. האובדן הזה, זה רוצח אותי, איבדתי כבר את הילדות שלי בגיל 15 אני מפחד לאבד גם את ההתבגרות שלי, אני מרגיש כאילו כבר ניסיתי הכל, ועשיתי הכל, לא נותרו לי הרפתקאות. וואי אני במצב רוח של כתיבה ארוכה בטירוף. טאז, השד והכתיבה

 

[אחדמיוחד]

מילה לפני השינה

אני כבר הרוג אבל כמובן חייב להודות על המחמאות ורק לומר לך שאולי אתה צריך לבדוק איך לשנות את המצב ולעשות אותו שיהיה כרצונך (מהן האפשרויות שלך. זו השאלה. ברר, הסק - ופעל!). ועוד לומר שאין סיבה להתייאש, כי הדברים אולי משתנים, אבל הרבה מהיופי נשאר, גם אם צריך לקבוע איתך מראש וגם אם הספונטניות כבר לא מה שהיתה. ועוד לספר שהיו לי אכן רגעים בעברי שהרגשתי שחלקים ממני אובדים: באמצע השנת-שירות הרגשתי איך כל הדברים הרוחניים-בטירוף (אבל בטירוף) שעסקתי בהם, עוזבים אותי, כל כוחות הכישוף והחשמל (וויי, איך שמאוחר בלילה), ובצבא הרגשתי שאני מתכסה בשכבות של אבק וסלע שהופכות אותי לזומבי רגשי, למאובן. והנה, אני כאן. היה מי שהושיט יד, היה מי שפתח פֶּתַח והייתי אני עם הדברים שידעתי לשמור עליהם, בדיוק כמו שאתה תדע. אגב, בהמשך זה נהיה קשה יותר, אבל לא-פחות יפה ומעניין. אז אני כבר לא יוצא לטייל במדבר באמצע הלילה. אבל אני מגשים חלומות רבים אחרים. זה בעצם הביזנס, לא? הגשָמַת חלומות. אז זה אפשרי. לדעתי לפחות. עוד נדבר. לילה טוב וחביקה מאחיך הרחוק. א.מ.

 

[WC]

פילוסופיה, ככלל, זה נהדר.

פילוסופיה שנובעת מתמלילי בריטני ספירס, האסלה ככלל לוקחת בערבון מוגבל, אבל ניחא. מה אתה בעצם מחפש? שניתן לך איזשהו דד-ליין הזוי? כן, אחרי גן חובה, אתה רשמית גבר. או שאולי אחרי הטירונות? או שאולי אחרי התואר הראשון, או אחרי הילד הראשון, או המשכנתא הראשונה? אתה תר אחר קו שאינו קיים. יש גישה בפסיכולוגיה, שאם האסלונת לא טועה היא פותחה ע"י יונג, אבל ניחא, גם אם לא, היא עדיין הגיונית, והיא די מקבילה לזאת הפרוידינית. טוב, בכל מקרה, כדי שלא תלעה אתכם האסלה בסיפורי עמים אחר הגישות, ושלא תחל לעשות סיכומי השווה הדגם והבא דוגמאות, היא תקפוץ ראש לפואנטה. בתאוריה חמוסר על כל שלכל אדם יש בתוכו את הילד הפנימי (שזה מושג שעומד בפני עצמו כקלישאה), המבוגר וההורה. שהם מקבילים לאיד, לאגו ולסופראגו הפרוידיאנים. הילד הוא הרצונות שלנו, הפנטזיות, החלומות, האנוכיות במקום מסוים... כל מה שהוא בגדר אימפולסיבי, מגרה לחושים, הוא מעורר תגובות לילד הפנימי. ההורה הוא המוסכמות החברתיות, הנורמה, החינוך, מה שנכון לעשות. המובגר הוא הקול הקטן בראשנו שמתווך בין שני הקצוות, הילד וההורה. הין הנורמטיבי לאימפולסיבי. הוא זה שבעצם מגיע למסקנה מחושבת תוך כדי לקיחת חשבון של הילד וההורה. עכשיו לשושונובה שבה האסלה מצאה קשר. אין קו, סף, גבול, דלת דרכה עוברים והפה, אנחנו בוגרים (הופ הופ טרללה). זה משהו מיטי שקיים רק כמושג שאיש לא הצליח לאמתו בשטח. רק שעם השנים אנחנו לומדים מהו הנורמטיבי, המקובל, המומנטום החברתי, ולתת המודע שלנו מתווספת, דמות ההורה, שרוקמת לה עור וגידים עם כל מוסכמה חדשה שלמדנו על בוריה. בסוף, כדי לא לצאת משוגעים לגמרי, מתפתח מנגנון המאזניים, שיונג (אם זכרונה האסלתי לא מטעה אותה) קרא לו המבוגר. האמת שהתאוריה במקור היא כלי להבנת יחסי תקשורת בין אנשים (איך להגיב נכונה לאנשים ע"י איבחון איזה מהמצבים, ילד, הורה או מבוגר, הם מגיבים לך. יאדה יאדה יאדה). אבל האסלונת מצאה לנכון לקשר בינה לבין החיפוש שלך. כי הרי לחפש את התאריך מתי הפכת או מתי תהפוך לגבר, זה בערך כמו לחפש את דלת המעבר לנארניה, לא משנה כמה ארונות תפתך, לא תתמצא אותה כי היא לא קיימת. אז במקום לתור אחר עת המופתים בה העולם ישאב לקרבו ויקיא עצמו שוב, רק שהפעם מעיני בוגר, תחשוב על זה שכל יום בחייך את התבגר עוד קצת. ומאידך גיסא, כל יום אתה גם נהיה ילדותי יותר, וגם באיזשהו מקום, טיפה יותר אחראי (לא לדאוג, יש הסבר בפסקה הבאה). כל יום אתה מגלה, ברמת מודעות זאת או אחרת, רצון חדש, חלום חדש. הילד שבתוכך רק נהיה יותר ילדותי. ועם כל רצון, יש אחריות חדשה, וההורה שבראשך נהיה יותר נוקשה. והכי חשוב לגלות, שבסופו של יום, אבל בסופו של כל יום, כל פעם מחדש, אתה מגיע למסקנה מחושבת אחרת, שהיא שכולה והגיונית. והתבגרת עוד קצת. בתקווה שהבנתם, ושבשעה זאת יש בה, באסלה, עוד זרזיף הגיון. WC תפוס

 

[d u c k y]

טאז היקר

גם אני כמו כמה מהכותבים פה, לא בטוחה בדברים שיש לי לחדש לך, אבל בניגוד לשאר, אני עדיין כמוך - מנצאת במעבר הלא ברור והמפחיד הזה. נכון, כביכול, עשיתי את מה שרציתי אחרי הצבא, ונסעתי לחו"ל, אבל השהייה שלי כאן לא מתבטאת בבילויים סוערים אל תוך הלילה במנהטן, אלא יותר בהכנת ארוחת ערב לילדים ,וב"איזה סיפור את רוצה היום?" ורק כשאני מסתכלת על הדרדקים: אוכלים מה שרוצים, משחקים ורצים לחיבוק מאמא, אני מבינה כמה אני מתגעגעת לילדות שלי ולפינוק הגדול שהיתה לי הזכות לקבל... ואני מבינה עוד משהו. משהו שקשה לי לקבל, אבל הוא ברור כשמש - אני לא יכולה לחזור אחורה. למשל, אני לא יכולה לגור עם אמא, ולא רק בגלל הקשיים הטכנים. בגלל שזה פשוט לא מתאים יותר, וקשה לי עם זה. אבל אני מסתכלת על עצמי פתאום, ורואה איזה תהליך התבגרות היסטרי עשיתי בשנתיים האחרונות. ואתה יודע מה??? אני אוהבת את זה. למרות הקשיים (וזה עוד יותר קשה למפונקים שבינינו) אני עדיין עם הראש מעל המים. אני מקבלת החלטות לבד, אני אחראית. אני אני! אני עושה דברים למען עצמי, וכי הצבתי לעצמי מטרות. את הספונטניות לא איבדתי כי אף פעם לא היתה לי כזאת (מזל שור). אני יודעת ש"מטרות" ו'החלטות" ו"אחריות" הן מילים של מבוגרים, אבל תנסה להסתכל עליהן דווקא במובן החיובי, כי בשאתה עושה אותן לבד - אתה כבר מרוויח משהו בהגשמת העצמיות שלך ויש בזה סוג של חופש... בהליכה קדימה אף פעם אין משהו רע... וכמו שטובים ממני אמרו: "והילד הזה הוא אני"

 

[תה צמחים]

זה תלוי בפרספקטיבה

נגיד כשהייתי בכיתה ו חשבתי שכיתה ח זה עצום. עכשיו אני בכיתה ח ועדיין רואה את עצמי בתור ילדה וקצת פחות בתור מתבגרת. עכשיו זו התקופה שאתה הכי הרבה בונה את האופי שלך. כי ההורים לא מכתיבים לך מה לעשות. מי אתה? אתה עצמך. ילד מתבגר, עם כל החיים לפניו.