כבר לא בגיל הרך, ואולי זו הבעיה?

[irisgh]

כבר לא בגיל הרך, ואולי זו הבעיה?

הגדול כבר לא בגיל הרך ממזמן, ולצערי זה ממש מרגיש כך לאחרונה. הוא בן 6.5, עומד לעלות לכיתה א'. לאחרונה הוא מדבר אלי בצורה שממש לא נעימה לי. דוגמא: אספתי ילדים מהגן, ואנחנו הולכים לחוג שחיה. הבכור לומד לשחות בחוג, הצעיר בן ה-4, ב'חוג אמא'. (יש לנו מושג כזה בבית: 'חוג אמא'). הילדים - 'מה עושים היום'? אמא - ... הבכור - לא נכון! את לא יודעת! (בטון מהיר וחד) אני - מה אני לא יודעת הבכור - את לא מורה לשחיה אני - אני כן, לגיל 4 הבכור - ממש! ממש! (מין טון מבטל כזה של 'ממש'..). ובהמשך - לא נכון! את לא! הסברתי לו שצורת הדיבור הזו אינה נעימה לי. יש פה גם בעיה: הוא מבטל את שיעור השחיה שמקבל אחיו הצעיר, בעוד שהצעיר היה מאוד מרוצה מכך שגם לו יש שיעור שחיה. אבל מעבר לעניין הספציפי, צורת הדיבור הזו, השימוש התכוף ב'ממש' המבטל, כל אילו גורמים לזה שיהיה לי פחות נעים בחברתו. ובכלל, נראה שמאז שנולדה אחותו התינוקת, הוא נהיה יותר כועס. ציפיתי שזה יהיה קשה לבינוני. אבל הבינוני משום מה מרגיש שאני הכי אוהבת אותו בעולם, ומרשה לעצמו (מולנו, ההורים) לא מעט. למשל, הגדול עשוי לשבת עלי, והבינוני-קטן עשוי לנסות להיכנס ולהידחף ביננו... מה שעוד מוזר - נראה כאילו התחרות בין השניים הללו התגברה מאוד מאז שנולדה הקטנה. הם היו חברים מאוד טובים, והיום יש הרבה חיכוכים. בעיקר כשהגדול בעצם 'מחפש' את הבינוני-קטן: מראה לו שהוא יותר חזק, שולט עליו, לא מרשה לו X, לא מרשה לו Y. מדובר בדברים שאין שום סיבה שהגדול ירשה או לא ירשה, הם בכלל לא עסקו, ובכל זאת, חשוב לו מאוד לתת לבינוני-קטן את התחושה שהוא הגדול, השולט החזק. האופן שבו זה נעשה הוא מאוד לא נעים. אם אני מתערבת זה לא טוב (באותו רגע אולי זה פותר, אבל צורת ההתיחסות הזו ממשיכה ומתחזקת). אם אני לא מתערבת, אני חושבת שאולי אני מניחה לגדול להתעלל בבינוני-קטן ביתר. נכון, מבחינה מסויימת הגדול צריך שלא לוותר, כדי שהבינוני-קטן לא ירשה לעצמו לנשל את הגדול מקרבתו עלי על הספה, למשל. ואז ראוי שאני לא אתערב. אבל בזמנים אחרים, נראה לי שהגדול מנצל את זה שאיני מתערבת, ומרשה לעצמו להיות רודן. צורת ההתבטאות הלא נעימה הזו מופנית אל אחיו, ולאחרונה גם אלי, כמו שכתבתי. וזה בהחלט עושה שיהיה לי הרבה פחות נעים בחברתו. בקיצור, לא פשוט בכלל. אגב, במשפחתי היינו שני אחים צפופים, ואח קטן בהרבה. כנראה שהיחסים ביננו היו נהדרים עד שנולד הקטן, ואז התחלנו כמה שנים של מלחמות. אני ממש לא רוצה שאלו יהיו פני הדברים בבייתי. רעיונות? מחשבות? פתרונות?

 

[ליאת +]

כשבנים כועסים

כשבנים כועסים הם הרבה פעמים לא יודעים איך לבטא את זה ואז הם מסתגרים בתוך עצמם או מוציאים את הכעס בצורה של התנהגות. זה מיצר תגובה של דחיה, פשוט כי לא מבינים אותם, דבר שהולך ומעצים את עצמו ויוצר מרחק בינך לבין הילד שלך, שברור שהוא עדיין "קטן" וזקוק לך מאוד. אל תלכי שולל מאחורי נימת הקול המזלזלת. זה מוכר, זה חביב עד רמה מסוימת (פעם ראשונה שהבן שלי הפטיר "כאילו דה" אנחנו נשתלנו מצחוק), ומדאיג כשזה נהיה ערוץ התקשורת העיקרי. וכן, זה גם מעליב ופוגע בקשר. לעיתים בסביבות גיל שש הם מתחילים להתנהגו כמו מתבגרים קטנים, אבל צריך לזכור שלא- הם עדיין לא מתבגרים, הם עדיין מאוד צריכים אותנו, רק שלעיתים הם מראים את זה בדרכים שמביאות לתוצאה הפוכה (לכך שכועסים ודחוים אותם יותר). ושאלה: יש לו פריבלגיות בבית כאח גדול? או שבשל הקרבה בינו לבין האח הקטן/אמצעי הם עושים הכל יחד? (למשל האם הם הולכים לישון באותה שעה? מתקלחים באותו אופן? יש דברים שבהם הוא מקבל יותר עצמאות?)

 

[אפכל]

אין לי ממש רעיונות

אבל אצלנו המצב ממש דומה. הגדול בן חמש וחצי, הקטן בן שלוש (ובעוד שלושה חודשים אמורה להצטרף אלינו נסיכה חדשה). הגדול מדבר אלי בטון לא יפה ומזלזל, אפילו צוחק לי בפנים כשאני כועסת, רודה באחיו הקטן ובקיצור נלחם על מקומו. אצלנו הגדול היה עד לאחרונה "הילד הנוח" ודווקא הקטן היה "קשה, עקשן ומרדן", ואיך שהוא נראה שהתפקידים קצת התהפכו. גם אצלי הם בגדול חברים ממש טובים ולא בא לי שבעקבות הולדת אחותם הם יהפכו ל"אוייבים"- בנות, רעיונות?

 

[פעמונית2]

אולי הוא נזכר

זה שנולדה לו אחות קטנה זה הזכיר לו כמה קשה היה לו כשהוא היה יחיד ופתאום נולד לו אח קטן. בגלל זה (אולי) גם כל הכעס על אחיו האמצעי-קטן ועלייך ולא על הקטנה. שמעתי שזה קורה לפעמים. כנראה שהתרופה, כמו תמיד, זה תשומת לב ואהבה עד שזה יעבור. תנסי ליצור לכם הזדמנויות להיות לבד לך ולו באופן קבוע.

 

[irisgh]

אז ככה

באמת יש לו פחות זמני אמא-לבד לאחרונה, למרות שיש. פחות - כי כמובן אני עם הקטנה. אז תכופות אני לוקחת עזרה למישהי שתהיה איתה ואוכל להתפנות אליהם, אבל לא כל כך יוצא לכל אחד לחוד. ואולי באמת לבינוני-קטן יוצא טיפה יותר - כמו כאשר הגדול בשיעור שחיה,ו אני עם הבינוני.. לגדול יש מקום משלו ברור, אבל אולי הוא מרגיש צורך להילחם עליו בכל זאת לאחרונה. אמנם הם הולכים לישון ביחד (למעשה, הגדול לרוב הולך לישון קודם לכן, כי הוא מתמוטט בערב). בבוקר הגדול לפעמים קם קודם לכן, אבל תכופות מיוזמתו הוא מעיר את הקטן, ואז הוא שוב לא לבד. נכון שבעבר היה לי קל יותר לקחת את הגדול לסידורים אם יש לי בשעות הבוקר ואז זה ללא אחיו, ואילו, לאחרונה, עם התינוקת, קשה לי לצרף אותו. מקלחת הם עושים ביחד מרצונם לרוב. אבל ביתר הדברים הגדול בהחלט יותר עצמאי. למשל: הגדול יכול לרדת למטה לבד, והקטן לא. לגדול מותר להרים את התינוקת, ולקטן לא. וכיוב'. אבל הרבה מההבדל בינהם נובע מפער שהוא אמיתי. וככל שעובר הזמן, הפער הזה מצטמצם. בחלק מהדברים הגדול עדיין טוב בהרבה, אבל לא בכולם, ונהיר שהדבר מאיים עליו. הקטן קורא טוב יותר מהגדול למשל. (מה ל'שות. כך יצא. כל אחד מוכשר אולי לדברים אחרים. אבל גם מתחיל להתברר לגדול שהקטן די מוכשר, והדבר מאיים עליו). הגדול התחיל לשאול האם הקטן, כשיגדל, יהיה טוב יותר ממנו באותו גיל. (למשל, מי משניהם יהיה טוב יותר בחשבון, בגיל 6.5). כך שאני חושבת שהוא מתחיל להרגיש שעליונותו היא כבר לא כזו ברורה מאליו כמו כאשר הבינוני-קטן היה פעוט ובאמת תלוי מאוד. אז כאשר יש לו יכולת להפגין אותה, הוא מפגין ומפגין ומפגין.. טוב, שכנעתן אותי. אולי אלך להוציא את הגדול קצת קודם מהגן, אם הוא ירצה ולי יהיה כח.. וליאת+, לגבי המתבגרים לעומת צריכים אותנו. באמת - יש משהו מוזר. לפעמים הוא מתנהג כמו teenager מעצבן במיוחד, אבל עדיין, כשאני שואלת אותו למה XXX, הוא עונה 'כי אני אוהב אותך', כאשר לכאורה מהסיטואציה (שבה הוא לא מש ממני למשל) זה היה אמור להיות ברור, אבל צורת הדיבור עשויה לעצבן כל כך, שהדברים לפעמים בכלל לא מתחברים.

 

[ליאת +]

אז תגידי לו

שלא נעים לך לשמוע את הדברים האלה/הטון הזה (תופתעי אבל לעיתים תתקלי במבט מופתע לחלוטין!) ובמקביל תשבחי אותו כשהוא כן מדבר בטון נעים. הרבה חיזוקים על התנהגויות חיוביות מביאים לעוד ועוד התנהגויות חיוביות מצידם. לעיתים זה מדהים כמה שזה פשוט (ואפילו פשטני) אבל זה עובד. לא הסברים ארוכים ומיגעים אלא פשוט פידבק על התנהגות חיובית. לעיתים אפילו לאמץ את המוח ולהחמיא על משהו (אבל לא להמציא כמובן). היה לי נעים שחיבקת אותי כשבאתי לגן. זה משמח אותי שיש לי ילד שאומר לי שהוא אוהב אותי. כאלה.

 

[תוליק 1]

ורק הצעה אחת פרקטית

שלא עונה מן הסתם על שאר הבעיות אבל כשהגדול יושב עליך והבינוני נדחף ומנסה לסלק את הראשון אז בשביל זה המציאו לאמא 2 רגליים - אחת לכל ילד... וברצינות, לאמא יש לב לכולם ואולי צריך להראות לגדול שאת ממש (והופה, הנה שימוש ב"ממש"... אבל מהכיוון החיובי והבלתי מזלזל שלך../images/Emo13.gif) אוהבת אותו. לתת חיבוק ונשיקה וגם חיזוק חיובי על פעולות חיוביות שהוא עושה. אני יודעת שזה טריוויאלי וברור מאליו אבל אולי לפעמים שוכחים.

 

[שרוֹן]

גם אצלינו (גם גיל שש) קיימת הגישה הזו

לא בכזה תחכום, אבל גם. הרבה פעמים הבקשות באות בצורה תוקפנית. אני מעירה, לפעמים מחכה עם הדבר עד שהוא יבקש בצורה שהיא נעימה. אני גם מאמצת את מה שליאת אומרת, למרות ששוב, הם כן עדיין אוהבים ומבטאים את זה. לצד זה הם מאמנים כישורי שפה של "מיטב" הבנים בגן. אישהו הדברים האלה חיים אחד ליד השני. לגבי התחרות בינהם- מאוד כדאי לנסות ולאתר את היחוד של כל אחד. אצלינו זה יחסית קל כי הם בן ובת וגם כי כיווני העניין שלהם מאוד שונים. לנסות לא לשבח אחד באזני השני כשאת יודעת שזה משהו שחשוב לשני. לסייע לכל אחד ליצר את הנתיב הפרטי שלו.

 

[עירית ל]

שני דברים

ראשית, כיוון שהקנאה שלו מופנית כלפי אחיו (בדיוק סיפרתי למטה על מצב דומה אצלנו), אפשר אולי לפעמים לנצל את העזרה כדי להעסיק את האח הקטן ואת תהיי עם התינוקת ואיתו יחד. אולי אז הוא לא ירגיש נגזל כי הוא לא בתחרות איתה. שנית, הדוגמא שבה הוא זלזל ב"חוג" של הקטן: במקרים מעין אלה אני מנצלת את ההזדמנות כדי לתת לו להרגיש חשוב ומיוחד בבגרותו. מאוחר יותר, בפרטיות, בלי אחיו, הייתי מסבירה לו למה חשוב לך שלא יזלזל בחוג וכך להפוך אותו לשותף לשיקולים הבוגרים שלך. וחוץ מזה, כמו שכתבתי בהודעה ההיא - חיבוקים והצהרות אהבה שבאים מיוזמתך, יכולים להיות מאוד משמעותיים עבורו.

 

[לאה_מ]

מעבר לדברים החכמים שכתבו לפני:

לידה של תינוק חדש עושה שינוי משמעותי בכל המבנה המשפחתי - כל התא המשפחתי משתנה, וכל אחד צריך למצוא את המקום החדש שלו. זה לוקח קצת זמן, ואתם בהחלט עדיין בטווח ה"קצת זמן" הזה. וה"קצת זמן" הזה הוא סוג של לימבו, שבו אתה מרגיש שאתה כבר לא בסטטוס שבו היית קודם, אבל עדיין לא מצאת את המקום החדש, שבו אתה מרגיש בנוח - אתה לא בטוח מה עומד לקרות, אתה מרגיש שגם מסביבך מתחולל שינוי - זה זמן לא פשוט, וכדאי להיות מודעים לתהליכים שכולם עוברים - ושימי לב שגם את עוברת תהליך דומה - כבר התרגלת להיות אמא לשני בנים (ואפילו שניים שיש ביניהם יחסים מסויימים ו"חלוקת תפקידים" מסויימת), והנה פתאום את אמא לשלושה, וגם לבת, ופתאום מה שהיה כל כך ברור בין הבנים כבר לא כל כך ברור, ואני משערת שיש גם צרכים ורצונות שלך שמקבלים דגשים אחרים (אני, למשל, שמתי לב שעכשיו, אחרי שהגור נולד, יש לי הרבה יותר צורך ל"זמן פרטי" שלי - אני חושבת שזה לא צורך חדש, אלא שלפני הלידה הייתי אמא של גדולים, ויכולתי לקחת את הזמן הזה בזמנים שבהם זה לא בא "על חשבון" מי מהילדים. פתאום עכשיו לוח הזמנים השתנה ואני צריכה לפעמים לוותר על הזמן הפרטי שלי ולפעמים לקחת אותו על חשבון זמן שלי איתם, שגם כך התמעט בגלל הנוכחות התובענית של תינוק, נוח ככל שיהיה). במהלך התקופה הזו יש כל מיני סממנים של בדיקת גבולות, בדיקת המקום של כל אחד, בדיקת היחסים המשתנים בין הפרטים השונים שמרכיבים את המשפחה שלכם - זה רק טבעי ונכון. הזהרי שלא להכניס יותר מדי נבואות שיגשימו את עצמן בתקופה הזו (כמו, למשל, השלכה מהיחסים שלך עם אחיך על היחסים בין הילדים שלך). ולגבי ה"ממש" - אני פשוט יכולה לשמוע את הבן שלי אומר את זה. מעניין שהוא אמר את זה (לתקופה קצרה למדי, לשמחתי) גם, אאל"ט, במהלך השנה שעברה (בגן חובה) - כנראה סוג של תקשורת לא נעימה מהגן, שהם בודקים גם במקומות אחרים. אני לא הגעתי למצב שזה הרגיז אותי או הפריע לי. זה יותר הצחיק אותי (ולפעמים היינו אומרים בינינו (נניח, בשיחה עם הגדולים): "וכמו שא' אומר - ממש..."). זה עבר לו בלי שזה עבר אצלי לשלב שבו זה היה לי לא נעים.