חסרת שם היחידה
New member
כבר חצי שנה.
כבר חצי שנה,והכל השתנה. זה נראה כנצח-עולם שמתקיים בלעדיו. התעוררתי לפנות בוקר,בסביבות 4 אחרי חצות-כמו "בימים הרעים"-רק שלא מיהרתי לביה"ח. אפילו לא התקשרתי לתחנת האחיות. אז שתיתי כוס קפה שחור,ניסיתי לקרוא עיתון מאתמול. הכי התחשק לי לבכות. חיפשתי את עצמי איזה 3 שעות ואז-לא יודעת למה,נסעתי לשם. ישבתי איזה רבע שעה באוטו מתלבטת אם להכנס או לא. החלטתי שכן-אני כל כך מתגעגעת. צועדת ומרגישה שכל פסיעה יותר קשה מקודמתה. עומדת מול המצבה. רואה את מה שכתוב,זה עדיין נראה לי הזוי-זה אתה??? עמדתי שם כמה דקות,ולא הצלחתי לבכות. ניקיתי,הדלקתי נר,והתחלתי לצעוד חזרה למכונית. עדיין מאוד מוקדם-אבל פתאום הסלולארי מצלצל. זו דודתי-אחותך,שמזמינה אותי לכוס קפה. ואז התיישבנו שתינו במטבח,וראיתי תמונה מהתקופה הטובה יחסית,שאתמול הביאה קרובת משפחה-מחתונה משפחתית. איך שנינו זוהרים שם!מי היה מאמין!!! והיה לי קשה לבכות דווקא איתה-ממתי אני בכלל מרגישה משהו אליה??. הפעם זה היה שונה-הכאב הזה משותף,והוא כל כך עמוק,כל כך אמיתי. זו הפעם הראשונה שראיתי תמונה-ועברה היום בדיוק חצי שנה. פעם ראשונה בחיים,שהרגשתי שקשה לנו ביחד. גם כשחלית נשאתי את רוב העול לבד.לא העזתי להתחלק עם אף אדם בקשיים ובכאב. הגעגוע הזה העמוק האמיתי-התמונה שלך מחייך שצבטה לשתינו את הלב, הזכרון של מי ומה שהיית והנך,החסר שלעולם יהא הדבר הכי נורא. הדמעות המשותפות והשאלה הנוראית-למה דווקא אתה? אני כל כך אוהבת אותך,כל כך מתגעגעת,בתך.
כבר חצי שנה,והכל השתנה. זה נראה כנצח-עולם שמתקיים בלעדיו. התעוררתי לפנות בוקר,בסביבות 4 אחרי חצות-כמו "בימים הרעים"-רק שלא מיהרתי לביה"ח. אפילו לא התקשרתי לתחנת האחיות. אז שתיתי כוס קפה שחור,ניסיתי לקרוא עיתון מאתמול. הכי התחשק לי לבכות. חיפשתי את עצמי איזה 3 שעות ואז-לא יודעת למה,נסעתי לשם. ישבתי איזה רבע שעה באוטו מתלבטת אם להכנס או לא. החלטתי שכן-אני כל כך מתגעגעת. צועדת ומרגישה שכל פסיעה יותר קשה מקודמתה. עומדת מול המצבה. רואה את מה שכתוב,זה עדיין נראה לי הזוי-זה אתה??? עמדתי שם כמה דקות,ולא הצלחתי לבכות. ניקיתי,הדלקתי נר,והתחלתי לצעוד חזרה למכונית. עדיין מאוד מוקדם-אבל פתאום הסלולארי מצלצל. זו דודתי-אחותך,שמזמינה אותי לכוס קפה. ואז התיישבנו שתינו במטבח,וראיתי תמונה מהתקופה הטובה יחסית,שאתמול הביאה קרובת משפחה-מחתונה משפחתית. איך שנינו זוהרים שם!מי היה מאמין!!! והיה לי קשה לבכות דווקא איתה-ממתי אני בכלל מרגישה משהו אליה??. הפעם זה היה שונה-הכאב הזה משותף,והוא כל כך עמוק,כל כך אמיתי. זו הפעם הראשונה שראיתי תמונה-ועברה היום בדיוק חצי שנה. פעם ראשונה בחיים,שהרגשתי שקשה לנו ביחד. גם כשחלית נשאתי את רוב העול לבד.לא העזתי להתחלק עם אף אדם בקשיים ובכאב. הגעגוע הזה העמוק האמיתי-התמונה שלך מחייך שצבטה לשתינו את הלב, הזכרון של מי ומה שהיית והנך,החסר שלעולם יהא הדבר הכי נורא. הדמעות המשותפות והשאלה הנוראית-למה דווקא אתה? אני כל כך אוהבת אותך,כל כך מתגעגעת,בתך.