כבר חלפו מאז 6 שנים
כבר חלפו מאז 6 שנים... ועדיין, מדי פעם בפעם אני נזכרת בהשפלות, באלימות, בכאב ובעצב... הייתי ועדיין הנני מאמינה באנשים ולכן הסטירה הייתה כל כך גדולה. כן, זו אני "ילדה טובה מבית טוב", מעט תמימה, משקית ת"ש, אתם יודעים... אנשים שאני מספרת להם "את הסיפור", לא מאמינים כיצד זה קרה לבחורה כמוני: "הרי את כל כך הגיונית ואסרטבית". התגובות שלהם מעצבנות אותי: עכשיו אתם נזכרים... אההה?! חכמים גדולים.. אבל כשצעקתי הצילו, כשזעקתי והדלקתי נורות אזהרה אתם הייתם רדומים, לא הצלחתם לקרוא את הכתובת שהייתה רשומה בדמי על הקיר! המשפטים שלכן מהדהדים גם היום באוזני: "זה יעבור לו", "אל תיקחי אותו כל כך קשה", אישה צריכה לעמוד לצד הגבר שלה גם במצבים קשים...". ומה אני הייתי? בסה"כ בחורה בת- 20 תמימה אולי גם נאיבית? אז הקשבתי לכם וסבלתי, הקשבתי וסבלתי. המתנתי לו ערה בלילות בהם החליט שלא לחזור מהעבודה, סבלתי את האיומים שלו, את המניפולציות שלו, הפכתי להיות אסירה בביתי גם בלי אזיקים. אימא את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל איפה את היית בכל התקופה הזו?? למה עזבת אותי? לאן נעלמת? רק כאשר הבנת שעברתי התמוטטות עצבים נזכרת שבת- הזקונים שלך הפכה להיות אישה מוכה? והיום, אני זו שצריכה לשמור על הסוד, אני זו שצריכה לשאת בבושה. כי הרי במשפחות הטובות זה לא קורה, אז גם לא מדברים על זה...ששש- זה סוד. אז אולי בעצם, יש לי הזכות לנצל "את זו הבמה" ולצעוק בתרועה: הייתי אישה מוכה, נפלתי כחתול בשק, גם אני נושאת על כתפי את אותה הבושה וכן אני יודעת שזה נורא לא "INI"...
כבר חלפו מאז 6 שנים... ועדיין, מדי פעם בפעם אני נזכרת בהשפלות, באלימות, בכאב ובעצב... הייתי ועדיין הנני מאמינה באנשים ולכן הסטירה הייתה כל כך גדולה. כן, זו אני "ילדה טובה מבית טוב", מעט תמימה, משקית ת"ש, אתם יודעים... אנשים שאני מספרת להם "את הסיפור", לא מאמינים כיצד זה קרה לבחורה כמוני: "הרי את כל כך הגיונית ואסרטבית". התגובות שלהם מעצבנות אותי: עכשיו אתם נזכרים... אההה?! חכמים גדולים.. אבל כשצעקתי הצילו, כשזעקתי והדלקתי נורות אזהרה אתם הייתם רדומים, לא הצלחתם לקרוא את הכתובת שהייתה רשומה בדמי על הקיר! המשפטים שלכן מהדהדים גם היום באוזני: "זה יעבור לו", "אל תיקחי אותו כל כך קשה", אישה צריכה לעמוד לצד הגבר שלה גם במצבים קשים...". ומה אני הייתי? בסה"כ בחורה בת- 20 תמימה אולי גם נאיבית? אז הקשבתי לכם וסבלתי, הקשבתי וסבלתי. המתנתי לו ערה בלילות בהם החליט שלא לחזור מהעבודה, סבלתי את האיומים שלו, את המניפולציות שלו, הפכתי להיות אסירה בביתי גם בלי אזיקים. אימא את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל איפה את היית בכל התקופה הזו?? למה עזבת אותי? לאן נעלמת? רק כאשר הבנת שעברתי התמוטטות עצבים נזכרת שבת- הזקונים שלך הפכה להיות אישה מוכה? והיום, אני זו שצריכה לשמור על הסוד, אני זו שצריכה לשאת בבושה. כי הרי במשפחות הטובות זה לא קורה, אז גם לא מדברים על זה...ששש- זה סוד. אז אולי בעצם, יש לי הזכות לנצל "את זו הבמה" ולצעוק בתרועה: הייתי אישה מוכה, נפלתי כחתול בשק, גם אני נושאת על כתפי את אותה הבושה וכן אני יודעת שזה נורא לא "INI"...