כבלטה אידיוט
כתגובה לתרגום של "ארוחת הצהריים מוכנה". רוב החלק הראשון של "thick as a brick". וזה אפילו בחריזה. וזה אפילו מסתדר עם המשקל. כבלטה אידיוט -------------- לי לא יזיז, אם תתקע כאן הטריז. מילותיי כלחישה, חרשותך - היא צווחה. אביאך לחישוב, אך לחוש תתעכב זרעך בביוב, חיבתך במרזב. אז תרכב כך מעבר גבעות לא תבחל אף בסחר חיות וחכם לא מכיר איך להיות כבלטה אידיוט. וכל חול הארמון שוב נסחף ביגון בגלים הוא הושחת, בבלבול מעוות. הנסיגה הגמישה ממחישה את הסוף, בעוד גל אחרון חושף דרך בחוף. בהרים - שם תנעל חדשות את עורך תקלפנה שמשות וחכם לא מכיר איך להיות כבלטה אידיוט. ואהבה שארגיש, במקום לא נגיש. אני איני אלא סיוט ואתה מצקצק - ואומר שזו שטות. סחררני אי שם, בימי הילדות. משוך וילון, שרוך או סתם חוט - וצרח אמת, בשלמות. סחררני אי שם, שירי עבר הם עדות. היי, שם! זכר נולד - כבר מכריזים שיגן על עמו. יש לו שחורים בכתפיים, ובליל משתין על עצמו. עוד נעשה אותו גבר ואביר הוא עוד ילמד מונופולי, ובגשם לשיר. המשורר והצייר, מטילים צל על הנהר, בעוד השמש על רגלי החיל שבה לעפר; יש הוגה ויש נגר, חוץ מזה אין שום דבר, ורק אור חיוור מאיר את הרוצחים בשכר; הבית כבר נלחך, הקומקום כמעט רתח אך אדון האחוזה עודו בכרך; הסוסים עוסקים ברקיעה, נשיפתם עולה לרקיע בבוקר יום של כפור שרק הגיע; והמשורר מניף עטו כשמנדן חייל חרבו. וזקן המשפחה הזאת, חוצה הרים ונהרות, בסמכות הוא בא להתייצב לקראת הבן, ששלחהו מהקן.
כתגובה לתרגום של "ארוחת הצהריים מוכנה". רוב החלק הראשון של "thick as a brick". וזה אפילו בחריזה. וזה אפילו מסתדר עם המשקל. כבלטה אידיוט -------------- לי לא יזיז, אם תתקע כאן הטריז. מילותיי כלחישה, חרשותך - היא צווחה. אביאך לחישוב, אך לחוש תתעכב זרעך בביוב, חיבתך במרזב. אז תרכב כך מעבר גבעות לא תבחל אף בסחר חיות וחכם לא מכיר איך להיות כבלטה אידיוט. וכל חול הארמון שוב נסחף ביגון בגלים הוא הושחת, בבלבול מעוות. הנסיגה הגמישה ממחישה את הסוף, בעוד גל אחרון חושף דרך בחוף. בהרים - שם תנעל חדשות את עורך תקלפנה שמשות וחכם לא מכיר איך להיות כבלטה אידיוט. ואהבה שארגיש, במקום לא נגיש. אני איני אלא סיוט ואתה מצקצק - ואומר שזו שטות. סחררני אי שם, בימי הילדות. משוך וילון, שרוך או סתם חוט - וצרח אמת, בשלמות. סחררני אי שם, שירי עבר הם עדות. היי, שם! זכר נולד - כבר מכריזים שיגן על עמו. יש לו שחורים בכתפיים, ובליל משתין על עצמו. עוד נעשה אותו גבר ואביר הוא עוד ילמד מונופולי, ובגשם לשיר. המשורר והצייר, מטילים צל על הנהר, בעוד השמש על רגלי החיל שבה לעפר; יש הוגה ויש נגר, חוץ מזה אין שום דבר, ורק אור חיוור מאיר את הרוצחים בשכר; הבית כבר נלחך, הקומקום כמעט רתח אך אדון האחוזה עודו בכרך; הסוסים עוסקים ברקיעה, נשיפתם עולה לרקיע בבוקר יום של כפור שרק הגיע; והמשורר מניף עטו כשמנדן חייל חרבו. וזקן המשפחה הזאת, חוצה הרים ונהרות, בסמכות הוא בא להתייצב לקראת הבן, ששלחהו מהקן.
