כבוד של לוחם
אנחנו מדברים הרבה על "כבוד של לוחמים". כאשר מישהו מתנהג בצורה לא נאותה, הרבה פעמים ייאמר לו "זה לא התנהגות של לוחם".
אבל בעצם, התנהגות של לוחם היא לאו דווקא התנהגות מכובדת. כבר בתנ"ך נאמר "בתחבולות תעשה לך מלחמה", וגם סון צו עמד על הצורך להטעות את היריב, להיראות חלש כשאתה חזק, וחזק כשאתה חלש וכו.
ועם זה, שוב ושוב מתקבצות חברות של לוחמים לערכים של כבוד, יושרה ונאמנות, אם זה הסמוראים של יפן ואם זה האבירים של אירופה.
זה מאד מפתיע, כי שוב ושוב מוכח גם כי אי שמירה על כללי הכבוד מועילה לנצחון: מוסאשי הואשם לעיתים קרובות באי שמירה על כללי הדו-קרב, והמונגולים שמרו על מאזן הניצחונות שלהם דווקא בשל נכונותם להסתלק ממערכה אבודה, תוך התעלמות מוחלטת מכללי הכבוד.
אז למה בכלל מתפתחים כללי כבוד בחברת לוחמים? האם זו רק תצורת תגובה? איזשהו מנגנון איזון שבו אנשים רוצים דווקא מה שאין להם? או שיש קשר אמיתי בין אורח חיים של לחימה לבין שמירה על כבוד?
אנחנו מדברים הרבה על "כבוד של לוחמים". כאשר מישהו מתנהג בצורה לא נאותה, הרבה פעמים ייאמר לו "זה לא התנהגות של לוחם".
אבל בעצם, התנהגות של לוחם היא לאו דווקא התנהגות מכובדת. כבר בתנ"ך נאמר "בתחבולות תעשה לך מלחמה", וגם סון צו עמד על הצורך להטעות את היריב, להיראות חלש כשאתה חזק, וחזק כשאתה חלש וכו.
ועם זה, שוב ושוב מתקבצות חברות של לוחמים לערכים של כבוד, יושרה ונאמנות, אם זה הסמוראים של יפן ואם זה האבירים של אירופה.
זה מאד מפתיע, כי שוב ושוב מוכח גם כי אי שמירה על כללי הכבוד מועילה לנצחון: מוסאשי הואשם לעיתים קרובות באי שמירה על כללי הדו-קרב, והמונגולים שמרו על מאזן הניצחונות שלהם דווקא בשל נכונותם להסתלק ממערכה אבודה, תוך התעלמות מוחלטת מכללי הכבוד.
אז למה בכלל מתפתחים כללי כבוד בחברת לוחמים? האם זו רק תצורת תגובה? איזשהו מנגנון איזון שבו אנשים רוצים דווקא מה שאין להם? או שיש קשר אמיתי בין אורח חיים של לחימה לבין שמירה על כבוד?
