כבד לי.
עד לפני כמה ימים תמכתי תמיכה מלאה ומוחלטת בפעילות של צה"ל, פשוט כי לא היתה שום ברירה אחרת. מהרגע שהתחילו לדבר על הפסקת אש - איבדתי לגמרי את הצפון, תרתי משמע. הלא אם כבר יודעים שעומדת להיות הפסקת אש, מה ההגיון להמשיך ולשלוח עוד ועוד חיילים שלנו אל תוך לבנון...? אני לא כותבת את זה כדי לפתוח דיון פוליטי מ מ ש ל א, אני מנסה להעביר את תחושת הבלבול שלי. זה הזכיר לי (אלף אלפי הבדלות) אדם שיודע שביום ראשון הוא עומד להתחיל דיאטה, אז הוא מעביר את כל סופהשבוע שלפני כן בזלילה חסרת מעצורים, בבחינת "אכול ושתה כי מחר נמות".... ככה אני מרגישה בימים האחרונים. חיילים ממשיכים להיהרג, טילים נופלים בשני הצדדים במין תחושה של בהילות מטורפת, להספיק להספיק להספיק להרוג כמה שאפשר לפני שיכריחו אותנו לנצור את נשקנו.... לא מצליחה להבין את זה. לא יודעת מה הייתי עושה אם היה לי בן או אח או אהוב שמשרת בלבנון כרגע. לא מסוגלת לחשוב איך הייתי מצליחה להתמודד עם חוסר ההגיון של זה. אתמול בלילה שמעתי שאחד ההרוגים הוא בנו של דויד גרוסמן, אחד הסופרים האהובים עלי ביותר. נשבר לי הלב, אבל ממש. האיש הזה השתתף במסיבת עיתונאים יחד עם א.ב. יהושוע ועמוס עוז רק י ו מ י י ם לפני שהבן שלו נהרג. הוא ניסה לשכנע את הממשלה לחדול מהמלחמה, לחדול מההתקפות כי אין כבר טעם - הפסקת האש ממילא מעבר לפינה. אחרי יומיים נקשו בדלתו כדי להודיע לו שבנו נהרג. איך אפשר לעכל בכלל את האירוניה המזעזעת הזאת ?? אני לא מצליחה.
עד לפני כמה ימים תמכתי תמיכה מלאה ומוחלטת בפעילות של צה"ל, פשוט כי לא היתה שום ברירה אחרת. מהרגע שהתחילו לדבר על הפסקת אש - איבדתי לגמרי את הצפון, תרתי משמע. הלא אם כבר יודעים שעומדת להיות הפסקת אש, מה ההגיון להמשיך ולשלוח עוד ועוד חיילים שלנו אל תוך לבנון...? אני לא כותבת את זה כדי לפתוח דיון פוליטי מ מ ש ל א, אני מנסה להעביר את תחושת הבלבול שלי. זה הזכיר לי (אלף אלפי הבדלות) אדם שיודע שביום ראשון הוא עומד להתחיל דיאטה, אז הוא מעביר את כל סופהשבוע שלפני כן בזלילה חסרת מעצורים, בבחינת "אכול ושתה כי מחר נמות".... ככה אני מרגישה בימים האחרונים. חיילים ממשיכים להיהרג, טילים נופלים בשני הצדדים במין תחושה של בהילות מטורפת, להספיק להספיק להספיק להרוג כמה שאפשר לפני שיכריחו אותנו לנצור את נשקנו.... לא מצליחה להבין את זה. לא יודעת מה הייתי עושה אם היה לי בן או אח או אהוב שמשרת בלבנון כרגע. לא מסוגלת לחשוב איך הייתי מצליחה להתמודד עם חוסר ההגיון של זה. אתמול בלילה שמעתי שאחד ההרוגים הוא בנו של דויד גרוסמן, אחד הסופרים האהובים עלי ביותר. נשבר לי הלב, אבל ממש. האיש הזה השתתף במסיבת עיתונאים יחד עם א.ב. יהושוע ועמוס עוז רק י ו מ י י ם לפני שהבן שלו נהרג. הוא ניסה לשכנע את הממשלה לחדול מהמלחמה, לחדול מההתקפות כי אין כבר טעם - הפסקת האש ממילא מעבר לפינה. אחרי יומיים נקשו בדלתו כדי להודיע לו שבנו נהרג. איך אפשר לעכל בכלל את האירוניה המזעזעת הזאת ?? אני לא מצליחה.
