כבד לי לסחוב..

[תרנגולת]

כבד לי לסחוב..

ועצוב כזה, כואב.. אפילו לא רע.. רק מעיק.. וכבד.. בא לי לבכות סתם כך.. אוף. כבר מזמן הפסקתי להבין את עצמי.. אני לא יודעת מה אני עושה איתי מכאן (בבקשה בלי הזיבולים של טיפול וכו`.. את זה אני לא יכולה).

 

[חזירע]

באתי לעזור לך לסחוב...

תגידי למשוך מלמעלה...או לדחוף מלמטה??? מזדהה מאד עם התחושות שכתבת כאן...המועקה הזו...הצורך לבכות..העצבות הזו... תרנגוליתה- אני כאן בינתיים..אם את רוצה... שלך, חזירע.

 

[תרנגולת]

מלמטה זה כבד מדי..

אפשר לעזור קצת בלתת יד.. ככה, כמו שאת עושה.. זה מחמם לי את הלב.. הבעיה היא שאני לא יודעת איך להגיד אותה.. אני סתם עצובה, וסתם חנוק ומעיק לי.. ואני לא יודעת איך להוציא את זה.. ולא יכולה לבכות.. דווקא עכשיו אני לא יכולה.. אבל יהיה בסדר.. הכל בסדר כבר עכשיו.. כל הדברים הטובים קורים לי.. ו.. אני לגמריי לא יודעת מה קורה איתי.. למה אני לא מושפעת מהם..

 

[חזירע]

תרנגולת חמודה,

זה בטח לא יעזור לך שאני אומרת...אבל זה קורה הרבה מאד גם לי...ונראה לי שאני קצת יודעת מאיפה זה בא... אנחנו כ``כ עסוקות בבעיית האכילה שלנו...בלסמן ימים טובים וימים לא טובים, בלחשוב איך לעבור את היום הקרוב כדי שלא תהיה נפילה מבחינת אוכל...כ``כ עסוקות בלחיות עבור הבולימיה..או עבור האנורקסיה אצלך...לרצות אותה...או להילחם בה... עד ש...עד שדברים אחרים מאבדים מחשיבותם...הרי הכי חשוב שיהיה יום טוב מבחינת אכילה ושום דבר לא ישווה לו...זה הרי לרוב, אם אני לא טועה, הלך המחשבה... ואז, מאד קשה להרגיש דברים אחרים, לחוות ארועים נוספים שקורים באותו יום. קשה לכאוב ממשהו אחר וקשה לשמוח ממשהו אחר...הכל עובר דרכנו...כאילו כלום...רק העניין סביב האוכל הוא שקובע... ועכשיו קורים לך דברים טובים ואולי את רואה אותם אבל לא כ``כ מרגישה...הם לא ממש מחלחלים...זה קורה גם לי...התחלתי עבודה חדשה, התנדבתי לאיזשהו ארגון- וכאילו כלום...לא מרגשת אותי העבודה החדשה, לא משפיעה עלי ההתנדבות...כאילו אדישות כזו לכל מה שמסביב...רק הבולימיה משמעותית..רק ההתעסקות באוכל משפיעה... מבינה אותך מאד תרנגולת...גם לי, הרבה פעמים, חנוק ועצוב... אולי הנפש קצת מורדת??? אולי נמאס לה מתחתיביה של המחשבה הנוקשה...שרוצה שנאכל ככה ולא אחרת, שרוצה שנעשה דברים בלי קשר לתחושה... בעצם, למה שהנפש לא תרגיש עצובה...מישהו פעם שאל אותה מה היא באמת רוצה??? עדיין כאן אם את צריכה, אוהבת, חזירע

 

[הדבורה מאיה]

חזירטוב יקרה שלי

אני כל כך מזדהה אם מה שאת כותבת.... לפעמים אנחנו באמת שוכחים מהכל מסביב וחיים רק את המציאות של בעיית האכילה. כל הזמן למען-נגד האוכל. ואנחנו באמת שוכחים שיש עולם אחר בחוץ...דברים אחרים...חברים, עבודה או לימודים, שמיים, פרחים.... כל כך קל לשכוח או להתעלם מהרגשות והתחושות האחרות...ולהתמקד בנושא אחד בלבד....ואז - מה הפלא שהנפש שלנו במצוקה? והרי לך קטע מהספר ``ציפור הנפש``: ``ומה שהכי חשוב - זה להאזין היטב לציפור. כי קורה שציפור הנפש קוראת לנו, ואנו לא שומעים. חבל. היא רוצה לספר לנו משהו על עצמנו. היא רוצה לספר לנו על הרגשות שנעולות במגרות שבתוכה`` אולי לפעמים עלניו באמת להתעלות על עצמנו, ולנסות להקשיב.... אולי נגלה דברים חדשים.... שלך תמיד מאיה

 

[feelin^lost]

תרנגולוש...

תבכי...בדמעות גדולות שינקו את המועקה ויקלו על הסבל אני יודעת שלי זה עוזר... ואת לא צריכה לסחוב הכל לבדך...מצאי לך מישהו לחלוק איתו את המשא ואני כן נוגעת בדבר הזה שמתחיל ב א ומסתיים ב ל ויש לו כ באמצע....יותר מידיי תרגישי טוב תרנגולתי!! ושבת שלום... אוהבת גיתית

 

[A-naT]

תוגי..

לא לסחוב הכל לבד, לא מרשה לך. בשביל זה אני פה. מבינה גם את הקטע של הטיפולים, זה מפחיד אותי גם חבל על הזמן, אז אני האחרונה שתטיף לך... מעיק, הקטע הזה קורה לי כל הזמן. הבנתי שכל פעם שאני משתגעת מהאנשים בסביבה, וזה לאו דווקא בהקשר של הכותרת של הפורום הזה, ממש ממש עוזר לפעמים פשוט לקחת את הזמן לבד. אני אוהבת להבריז ממה שנשאר מהיום בבית ספר, לקחת את הדיסקמן- עם המוזיקה שאת הכי אוהבת- וללכת לפארק, או מה שהכי ירוק שקט ומרגיע באיזור שלך. ואז תמצאי שם איזה פינה מבודדת לגמרי, תשכבי על הדשא, תשמעי קצת מוזיקה ופשוט תרגעי. לפעמים את קמה ומגלה שעברה שעה, לפעמים את קמה כשכבר חשוך. אבל זה הדבר הכי מרגיע בעולם.

 

[הדבורה מאיה]

תרנגולת יקרה שלי

קראתי מה שכתבת לי למטה....אחרי מה שכתבתי אתמול. רק צריך ששתינו נאמין בזה....ולא רק אני או את. ובינתיים....חשבתי על השיר של שלמה ארצי בשביל לנגב לך את הדמעות.... אבל בינתיים מצאתי משהו אחר: אבסורד _______ אומרים שלא רחוק מחדרה, בין הים לבין החולות, יש מקום שבו זורחת השמש, בלילות. רק אצלנו לא תמיד היא זורחת, רק אצלנו משום מה אור חסום, יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה, איזה אבסורד. מה לעשות, אני כבר לא יודע, אולי יש איזה סוד, שיודעים רק מעטים, אה...כמו אידיוט, אני רץ תמיד אחריה, ואומר לה:``בואי, ותהיי איתי`` אומרים שעיתונים משקרים כי, האמת נמצאת בינך לבינך, ולאן שלא תיסע אתה לוקח רק, את עצמך. אצל שנינו פתאום מתפתחת, אהבה עם כאב והיסוס, יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה, איזה אבסורד. מה לעשות, אני כבר לא יודע, אולי יש איזה סוד, שיודעים רק מעטים, אה....כמו אדיוט, אני רץ תמיד אחריה, ואומר לה:``בואי, ותהיי איתי`` ואומרים, מה לא אומרים על חיינו, שהם קצרים וחסרי כל ביסוס, שאנחנו רק קרבים אל מותנו, איזה אבסורד. ומוזר איך בין שמש זורחת, לשמש שוקעת בים, לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה, של בני האדם. מה לעשות, אני כבר לא יודע, אולי יש איזה סוד, שיודעים רק מעטים, אה....כמו אדיוט, אני רץ תמיד אחריה, ואומר לה:``בואי, ותהיי איתי``. רותם יקרה, הנה אני אומרת לך: ``בואי, ותהיי איתי`` תבכי, תצעקי, תשירי....רק תשארי איתנו כאן. אנחנו אוהבים אותך. ואנחנו פה בשבילך תמיד תמיד. אוהבת מאיה