כבד את אביך ואת אמך
רציתי שהוא יכיר את ההורים שלי, קורה, מה לעשות? היינו כבר חודשיים וחצי שלמים יחדיו, ובדיוק הזמנו שני כרטיסים לשבוע בפריז ככה שמפגש עם האחראים למפגע הבטיחותי שנקרא מאי רוזן, היה בנדרש. אבל איך משכנעים, בנועם, בחור שסיפר לך שהאחרונה שלו גררה אותו להוריה אחרי חודשיים, והוא עדיין בטראומה מזה עד היום? בעדינות, ברכות ובהרבה מחשבה מוקדמת. השלב הראשון בתכנית הטרילוגית נעשה ברקע, בעודי מנדבת בפניו, עודף אינפורמאציה על משפחתי השופעת בנחמדותה, בנדיבותה ובמקסימותה. לא, אני לא חושבת שהפרזתי במחמאות, וכן, הנחתום מעיד על עיסתו או במקרה הזה על משפחתו. מבלי לשים לב, החל הבחור התמים שלי מתעניין במצבן של אחיותיי, עוד לפני שראה את זיו פניהן, או שואל לשלום הורי בטבעיות ובנון שלנטיות. שאלות כגון: "אחותך הצליחה במבחן במתמטיקה?" או "אז מה, אבא שלך קיבל סוף-סוף את הקידום שהוא ממתין לו?" נזרקו אל חלל האוויר שבינינו. הרגשתי נהדר, הרגשתי שאני על דרך המלך. כך, כשהקרקע כבר בשלה דיו, המשכתי לשלב השני בתוכנית, בעזרתו אני מתקדמת עוד צעד אחד לקראת מטרתי הנעלה - מפגש פסגה בין החבר החדש שלי לבין הורי, מולידי. מה גם שההורים שלי התחילו להשמיע קולות של מסכנות, ומבט עגום ליווה כל כניסה שלי בגפי לביתם. בסתר ליבם קיוו, שהנה הוא עומד להיכנס, להשתרך אחריי דרך דלת הבית, מקסים ואטרקטיבי- הגבר שלי. ואכן, על מנת שתהיה לו נחיתה רכה באירוע עצמו, כשבוע לפני המפגש האימתני, שתכננתי בקפידה מבלי לגלות לו מראש, לקחתי אותו לפיילוט שנערך בבית של ההורים שלי, כשהנוכחים בו היו רק אחותי האמצעית מלווה בחבר שלה, ואחותי הקטנה אף היא. שהינו שם כשעה, בעוד אנו מנהלים שיחה נעימה וקולחת. הייתה זו היכרות שטחית וחביבה שהסתיימה בחיוכים הדדיים של כל הצדדים המעורבים בפרשה. הפגישה הנ"ל התאפשרה תודות לעובדה, שהורי היו באותו השבוע בחופשה בצרפת, ולכן לא היו נוכחים בביתם, וגדולתה, הייתה האופציה של חברי להכיר את השטח מקרוב מבעוד מועד. הייתה זו מעין חזרה גנרלית, אימון על יבש, שקדם למפגש האמיתי, הגורלי. קשה באימונים קל בקרב. כאשר הצעתי לחמוד שלי לבוא לשתות קפה בבית הורי, בעודי מתרצת את הביקור בכך שהם יתנו לנו קצת רקע על פריז, ממנה זה עתה חזרו, לקראת נסיעתנו אנו, לא שמעתי צהלות שמחה אמנם, אך עם זאת הידיעה כי הוא הולך למקום שאינו לגמרי זר לו, בו הוא מכיר לפחות שישים אחוז מהאורחים (2 אחיות פלוס חבר) עשתה כנראה רושם של מבהילה פחות בעיניו. ביום שבת בערב, עמדנו אני וההוא שלי, מול דלת הכניסה, וחייכנו זה לזו בעצבנות רגעית לפני שזו נפתחה לרווחה עבורנו. כמו כל פעם ראשונה, גם זו הייתה כואבת, ומביכה, אבל המבוכה הייתה רק רגעית וכשאבי דיבר על יום נורמנדי (אלוהים יודע מהו, לי עדיין אין מושג) והחבר שלי נידב פרטים נכונים עליו, מסתבר, גמלה החלטה בלבי לפתוח סטארט אפ משלי, אחד שאולי לא יהיה כושל, למרות המצב, תחת הכותרת: קורס הכנה לקראת פגישת הורים-חבר. ואולי אני אסתפק ברשום של פטנט, גם זה משהו.
רציתי שהוא יכיר את ההורים שלי, קורה, מה לעשות? היינו כבר חודשיים וחצי שלמים יחדיו, ובדיוק הזמנו שני כרטיסים לשבוע בפריז ככה שמפגש עם האחראים למפגע הבטיחותי שנקרא מאי רוזן, היה בנדרש. אבל איך משכנעים, בנועם, בחור שסיפר לך שהאחרונה שלו גררה אותו להוריה אחרי חודשיים, והוא עדיין בטראומה מזה עד היום? בעדינות, ברכות ובהרבה מחשבה מוקדמת. השלב הראשון בתכנית הטרילוגית נעשה ברקע, בעודי מנדבת בפניו, עודף אינפורמאציה על משפחתי השופעת בנחמדותה, בנדיבותה ובמקסימותה. לא, אני לא חושבת שהפרזתי במחמאות, וכן, הנחתום מעיד על עיסתו או במקרה הזה על משפחתו. מבלי לשים לב, החל הבחור התמים שלי מתעניין במצבן של אחיותיי, עוד לפני שראה את זיו פניהן, או שואל לשלום הורי בטבעיות ובנון שלנטיות. שאלות כגון: "אחותך הצליחה במבחן במתמטיקה?" או "אז מה, אבא שלך קיבל סוף-סוף את הקידום שהוא ממתין לו?" נזרקו אל חלל האוויר שבינינו. הרגשתי נהדר, הרגשתי שאני על דרך המלך. כך, כשהקרקע כבר בשלה דיו, המשכתי לשלב השני בתוכנית, בעזרתו אני מתקדמת עוד צעד אחד לקראת מטרתי הנעלה - מפגש פסגה בין החבר החדש שלי לבין הורי, מולידי. מה גם שההורים שלי התחילו להשמיע קולות של מסכנות, ומבט עגום ליווה כל כניסה שלי בגפי לביתם. בסתר ליבם קיוו, שהנה הוא עומד להיכנס, להשתרך אחריי דרך דלת הבית, מקסים ואטרקטיבי- הגבר שלי. ואכן, על מנת שתהיה לו נחיתה רכה באירוע עצמו, כשבוע לפני המפגש האימתני, שתכננתי בקפידה מבלי לגלות לו מראש, לקחתי אותו לפיילוט שנערך בבית של ההורים שלי, כשהנוכחים בו היו רק אחותי האמצעית מלווה בחבר שלה, ואחותי הקטנה אף היא. שהינו שם כשעה, בעוד אנו מנהלים שיחה נעימה וקולחת. הייתה זו היכרות שטחית וחביבה שהסתיימה בחיוכים הדדיים של כל הצדדים המעורבים בפרשה. הפגישה הנ"ל התאפשרה תודות לעובדה, שהורי היו באותו השבוע בחופשה בצרפת, ולכן לא היו נוכחים בביתם, וגדולתה, הייתה האופציה של חברי להכיר את השטח מקרוב מבעוד מועד. הייתה זו מעין חזרה גנרלית, אימון על יבש, שקדם למפגש האמיתי, הגורלי. קשה באימונים קל בקרב. כאשר הצעתי לחמוד שלי לבוא לשתות קפה בבית הורי, בעודי מתרצת את הביקור בכך שהם יתנו לנו קצת רקע על פריז, ממנה זה עתה חזרו, לקראת נסיעתנו אנו, לא שמעתי צהלות שמחה אמנם, אך עם זאת הידיעה כי הוא הולך למקום שאינו לגמרי זר לו, בו הוא מכיר לפחות שישים אחוז מהאורחים (2 אחיות פלוס חבר) עשתה כנראה רושם של מבהילה פחות בעיניו. ביום שבת בערב, עמדנו אני וההוא שלי, מול דלת הכניסה, וחייכנו זה לזו בעצבנות רגעית לפני שזו נפתחה לרווחה עבורנו. כמו כל פעם ראשונה, גם זו הייתה כואבת, ומביכה, אבל המבוכה הייתה רק רגעית וכשאבי דיבר על יום נורמנדי (אלוהים יודע מהו, לי עדיין אין מושג) והחבר שלי נידב פרטים נכונים עליו, מסתבר, גמלה החלטה בלבי לפתוח סטארט אפ משלי, אחד שאולי לא יהיה כושל, למרות המצב, תחת הכותרת: קורס הכנה לקראת פגישת הורים-חבר. ואולי אני אסתפק ברשום של פטנט, גם זה משהו.
