כאשר הגעגוע לופת חזק...
היי בנות,
הרבה זמן לא כתבתי, לא יודעות אם אתן זוכרות אותי, לא הייתי פעילה מדי...
לפני כשבוע וחצי עזרתי לאבי לפנות את חפציה של אמי מהבית, לקח לי זמן רב עד שיכולתי להביא את עצמי לפעולה זו.
שנה ושלושה חודשים עברו, כאב שמתגבר מיום ליום,
בעזרתו של בעלי הצלחתי לבצע את המשימה, ממש כך הגדרתי לעצמי מראש - מדובר במשימה שעליך לבצע כמו באוטומט וזה הצליח בהתחלה,
עוד לפני שהגענו לתמונות ולבגדים שאמא לבשה ביום חתונתי (חודש לפני מותה הפתאומי).
עברנו על הבגדים, הייתי נוכחת בקנייתם כמובן, של כולם... ימי בילוי כה רבים צפו בזכרוני, בליל של זכרונות, ריחות וטעמים, שיטוטים בקניונים ובשווקים, ריכולים וצחוקים
והמון שיחות נהדרות והמון עצות טובות והמון כיף.בעיקר שלווה ורוגע וכל-כך הרבה תמימות, אותה תמימות שהתנפצה כאשר חזיתי באמי נטולת רוח חיים בבית החולים הארור.
ראיתי כיצד 62 שנים נארזו בשקיות ענק ונשלחו לתרומה, נעליים, חולצות ומכנסיים, מעט מעילים כי תמיד היה לך חם גם באמצע החורף (תמיד צחקת שרק כאשר ירד שלג תלבשי מעיל), איפור ושלל שטויות של נשים, קלסר מהימים בהם החלטת לעשות משהו בשביל עצמך ולמדת נומרולוגיה, ברכה מאבא ליום הולדתך שהציפה אותו בדמעות, ובעיקר הנשמה שלך שריחפה בכל.
ראיתי את החיוך שלך, את השובבות, את בת הצחוק שליוותה כל מעשה שלך, את הלב הרחב, את השנינות, החמימות, האהבה הרבה שהייתה בך, את החום שכה חסר לי.
אני יודעת שאני צריכה לשחרר ואני לא יכולה. אני אוהבת אותך וליבי זועק אותך......
אני מרגישה שקצת יותר מדי לי עכשיו להתמודד איתו, יותר מדי דברים קורים ואת לא פה לעשות סדר, להרגיע ולנחם, להבין אותי ב"הלו" הראשון בטלפון ולהעניק לי את החום שאני כה זקוקה לו... אם רק היית כאן איתי........
היי בנות,
הרבה זמן לא כתבתי, לא יודעות אם אתן זוכרות אותי, לא הייתי פעילה מדי...
לפני כשבוע וחצי עזרתי לאבי לפנות את חפציה של אמי מהבית, לקח לי זמן רב עד שיכולתי להביא את עצמי לפעולה זו.
שנה ושלושה חודשים עברו, כאב שמתגבר מיום ליום,
בעזרתו של בעלי הצלחתי לבצע את המשימה, ממש כך הגדרתי לעצמי מראש - מדובר במשימה שעליך לבצע כמו באוטומט וזה הצליח בהתחלה,
עוד לפני שהגענו לתמונות ולבגדים שאמא לבשה ביום חתונתי (חודש לפני מותה הפתאומי).
עברנו על הבגדים, הייתי נוכחת בקנייתם כמובן, של כולם... ימי בילוי כה רבים צפו בזכרוני, בליל של זכרונות, ריחות וטעמים, שיטוטים בקניונים ובשווקים, ריכולים וצחוקים
והמון שיחות נהדרות והמון עצות טובות והמון כיף.בעיקר שלווה ורוגע וכל-כך הרבה תמימות, אותה תמימות שהתנפצה כאשר חזיתי באמי נטולת רוח חיים בבית החולים הארור.
ראיתי כיצד 62 שנים נארזו בשקיות ענק ונשלחו לתרומה, נעליים, חולצות ומכנסיים, מעט מעילים כי תמיד היה לך חם גם באמצע החורף (תמיד צחקת שרק כאשר ירד שלג תלבשי מעיל), איפור ושלל שטויות של נשים, קלסר מהימים בהם החלטת לעשות משהו בשביל עצמך ולמדת נומרולוגיה, ברכה מאבא ליום הולדתך שהציפה אותו בדמעות, ובעיקר הנשמה שלך שריחפה בכל.
ראיתי את החיוך שלך, את השובבות, את בת הצחוק שליוותה כל מעשה שלך, את הלב הרחב, את השנינות, החמימות, האהבה הרבה שהייתה בך, את החום שכה חסר לי.
אני יודעת שאני צריכה לשחרר ואני לא יכולה. אני אוהבת אותך וליבי זועק אותך......
אני מרגישה שקצת יותר מדי לי עכשיו להתמודד איתו, יותר מדי דברים קורים ואת לא פה לעשות סדר, להרגיע ולנחם, להבין אותי ב"הלו" הראשון בטלפון ולהעניק לי את החום שאני כה זקוקה לו... אם רק היית כאן איתי........
