כאפה מהמציאות.

[כמהאפשר]

כאפה מהמציאות.

אני לא יודעת איך לכתוב את מה שאני רוצ הלכתוב בלי לגרום לבנות לשנוא אותי..

 

[אלומת האור]

לא תדעי אם לא תנסי...

 

[jellybelly1]

גם מעודדת אותך לנסות

מבטיחה לא להיות שיפוטית

 

[פנס כחול]

אם זה משהו שיכול לפגוע במישהי, אולי תכתבי לה

ותבררי את זה איתה באופן אישי.
ואם לא - אז תנסי כאן...

 

[כמהאפשר]

כן ולא

כן יכול לפגוע, כן יכול להכעיס, כן עלול לעצבן.
לא באופן אישי, מפני שזה פשוט קשור להפרעות אכילה, דימוי גוף, מראה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

לא שונאים פה כל כך במהירות

אני מניחה שעכשיו הדברים פחות סוערים,
מזמינה אותך לנסות ולכתוב שוב

 

[כמהאפשר]

זה תמיד חוזר למקום הזה,

של התעסקות "מה יחשבו עליי(בעת קריאת ההודעה,
בעת שאני מדברת,
בעת ש...)
-בעת ששומרים על פוקר פייס.-

והמחשבה הזו, מעפילה וסוגרת עליי מלעשות, לפעול, לנוע
קצת מדכאת, קצת משתקת
קצת משאירה במקום.

בעיקר משאירה במקום.

אני לא יודעת מאיזו סיבה. אני לא יודעת מה באמת הפחד האמיתי.
להרוס? (להרוס מה?)
לעשות מעשה שירחיק?(ירחיק את מי?)
להצטייר בתור האדם הרע?(נו, ו? who gives a fuck?)
שבגלל זה לא ירצו להתחבר אליי, להתעסק איתי?
(אבל גם ככה לא מתעסקים איתי)

קצת כמו OCD- לנסות למצוא סיבה, להעביר אחריות על משהו אחר-
לנסות להיות הכי נקיה, הכי טהורה, הכי בסדר, הכי מנועה מכל דבר חיצוני כדי להיות בסדר.
מושלמת. בתולית כזו.
"טהורה" וחלשה.

במקום בעצם להיות אני, לבטא את עצמי, לנוע קדימה- ובזכות זה לפרוח ולמשוך אליי אור.
to shine.

בזכות נקודות עוצמה וחוזק ואור.
לא מתוך מקום של חולשה ו"טוהר".

 

[jellybelly1]

מתחברת *מאוד* למה שכתבת

אצלי זה בהקצנה אני כמעט כנועה מול אנשים מעלימה את האישיות והרצונות שלי כדי לא לעורר התנגדות אפילו לא אצל אנשים שאני לא מעריכה.
וזאת השאיפה שלי בדיוק מה שאמרת - לקרב אליי אנשים ממקום של כוח ולא של חולשה וטוהר במרכאות (שאף אחד באמת לא מעריך ואוהב ומרגיש קרוב אליו)

מה שקורה זה שמרוב שאת מתאמץ לחשוב מה לא יעורר עליך כעס והתנגדות אתה מאבד חיבור למה נכון\לא נכון מוסרית בעיניך.
אולי קשה לך לכתוב את הדברים כי את לא ב-100% מרגישה שאת עומדת מאחוריהם או מבולבלת.
מותר להיות לשים את עצמך בעדיפות על אדם אחר לפעמים, לשים גבולות לאנשים... זה לא הופך אותך לאדם רע.

 

[כמהאפשר]

תיארת את זה מדויק.

וזה לא שאני מאבדת חיבור למה שמרגיש לי באמת-
אני הולכת לאיבוד נקודה.

כאילו משהו במוח שלי מתנתק ונהיה דייסתי, התודעה מתערפלת והכל נהיה הילוך איטי.
בעיקר כאשר זה מול אנשים.

 

[someone343]

אני חושבת

שאולי תנסי להרשות לעצמך לתת לך כאן מקום,
[כמובן שזו החלטה שלך ורק אם את רוצה ונוח לך] ,
מבינה על מה את מדברת,
על ה"מה יחשבו עליי".. ובכל זאת חושבת, שאולי כאן זה קצת שונה
אולי כאן יותר קל להכיל ולקבל מאשר בחוץ
אינני חושבת שאת רעה, אינני רוצה להתרחק ובטח שלא חושבת שתהרסי משהו, אבל זה לא סותר את זה שאני מבינה מאד את התחושות האלה וחלילה לא שופטת אותך,
עשי מה שמרגיש לך טוב, אנחנו תמיד כאן, אפילו סתם לכתוב מה שמרגיש..
אוהבת ומחבקת

 

[כמהאפשר]

קטנה, יקרה שלי

אחת הבעיות היא שהתחושה שלי הייתה קשורה לנושאי הפורום.
כן, זה מעורר מחשבות אצל אנשים לקרוא את הדברים.
כן, זה מעורר אנטגוניזם.
כן, זה מרתיע ומשניא.
וכן, זה מופגע ומרחיק.

כל אלו תגובות אפשריות ותסריטים אפשריים ואולי לא רחוקים מהמציאות. השאלה היא, האם זה אמור להטריד אותי במידה כזו- שזה סוגר אותי ומשתיק אותי.
משתיק, משתק, מנביל. מדכא.

בוודאי שתשובה היא לא.
ואצלי זה כן.
זה איזשהו פחד לא ברור, שאני לא מבינה אותו- אבל מנסה לעמוד מול ההשלכות שלו על החיים שלי בפועל..