קצת חבל להטריח את יחיאל ניר שוב...
בעזי"ת מכל מקום, שאלתי בדבר תורת ארץ ישראל כוונה אל התוצאה של החיבור בין טאי צ'י למשל, ובין יהודי דתי לכל דבר ועניין, ולא על אמנויות המזרח כבאות לנער את החשיבה האפיקורסית השלטת בעולם התרבותי שבארץ. בזמן הבית הראשון היו בתי ספר לנבואה. "בני נביאים" קראו להם. נכון שחכם עדיף מנביא שנינו, אבל הנה, החכמים קיבלו מהנביאים, ומשה רבינו לא היה חכם בלבד, אלא לפני הכל אבי הנביאים. ולאחר בית שני בו כבר לא היו אורים ותומים וכו', באה גלות ארוכה, גלות שבה העיסוק המקורב עם התחום הזה נשאר בתחומם המצומצם והמרוחק של חכמי הקבלה לדורתיהם. ועכשיו, אנו בארץ ישראל, ועוד שניה הנבואה מתחדשת. האם לדידו של יחיאל ניר, הטאי צ'י וכיוצ"ב, העיסוק המפותח בתנועה ומדיטציה, בבינתו של האדם, בחכמת הלב, ביציאה מתודעת היומיום משמש גם בתור איזה שעון מעורר, ואולי גם כצחוק לגלגני, לאותם אלה שנכנסים לבית כנסת כי כך חונכו ואולצו, ובין שיחה בקדיש לפטפוט בקריאה בתורה, גם מלמלים איזה משהו לא ברור, כדי לחבר אותם עם הרובד הנשכח לכאורא של היהדות?