עוד על מה שראינו בוידאו
רציתי מאד לספר לכן כבר אתמול, אבל נראה לי שיגענו מדיבורים, אז עכשיו אני יכולה לפרט. שלושת הרקדניות שצפינו בהן קבעו סטנדרטים בינלאומיים לאמנות המחול המזרחי. אני בכוונה אומרת אמנות ולא רק מחול מזרחי, כי בהיותן כוכבות קולנוע הן העבירו את המדיום מהשלב העממי, המתקשר, הפופולארי, אל השלב הפנטסטי, הבלתי מושג, זה שיש לשאוף אליו ולפעול תחת השראתו ולא בהכרח ניתן לממש אותו אלא באמצעים שעמדו לרשותן- הקולנוע או לפחות התאטרון. לכל אחת מהן בתפקידה הקולנועים היו שתי דמויות עיקריות אותן היא נשאה. סמיה גמאל השתתפה ב-42 סרטים, נעימה עקף, למרות נישואיה לבמאי שהעלה אותה לכוכבותה, צילמה פחות סרטים ונפטרה בגיל צעיר, ותחיה קריוקה, שנשארה אצילה ומלאת חן גם בקשישותה, צילמה 102 סרטים (!!!). תארו לעצמכן, מה רב היה כוחו של קולנוע אז, ולא סתם נקרא תור הזהב של מצרים, משום שבתקופה של פחות משלושה עשורים, נוצרו סרטים אלמותיים שמהדהדים בזכרון לדורי דורות. אבל מכל הסצינות החלומיות, התלבושות המפוארות ופעלולי הקולנוע הנאיבים אך מלאי הדמיון שאיפיינו את התקופה, נחרטו בזכרוננו הרקדניות בדימוי מאד מסויים, ועל כך ארצה להרחיב. התחלתי לספר על שתי דמויות אותן שיחקו הרקדניות בכל סרטיהן, האחת- הדמות הקולנועית שהיא חלק מהעלילה. אהובתו של/ אחותו של/ פילגשו של וכדומה. אותה דמות שעוברת טלטלות דרמטיות או לחילופין מהווה רליקה קומית באנסמבל המרכיב את הסרט. כשהדמות פוצחת במחול, אם כחלום אישי שלה מול המראה, או על מנת לפתות גבר שבו היא חפצה, או במסיבה בין חברים, היא הופכת להיות אשה בעלת מטרה. הקטעים הבלתי נשכחים של תחיה קריוקה, הקושרת צעיף על האגן ומשתעשת עם הגבר שמולה בריקוד, מעדנים ומעלים את דמותה, לעומת קטעי הדיאלוג שלה שבה אין היא מהססת להיות בוטה ואף וולגרית כלפי סביבתה. כשצופים בסמיה גמאל צועקת על פאריד אל אטרש באחת ממריבות האוהבים שלהם, קשה להאמין שזו אותה סמיה העדינה והחייכנית. זוהי הדמות המרכזית שמחברת בין מזרח למערב- האשה המזרחית הדרמטית, שאינה מסתירה את רגשותיה ושאינה מהססת להשתמש בקסמה להשגת מטרותיה. השילוב של התנהגות דרמטית, מאפיין של התנהגות מזרחית, עם בטחון עצמי ושליטה בגבר, מאפיין של גישה פמיניסטית מערבית (למרות שבתקופה ההיא לא ידעו לאיית פמיניזם) הוא שילוב שמאפיין אישה חזקה, שנחקקת בזכרון, כמו דמויות תנכ"יות (סלומה בת הורדוס, יעל וסיסרא וכד'). הדמות השנייה היא הרקדנית. אם צועניה שובבה שמתפרנסת מהופעות בככר העיר, או כוכבת תאטרון יוקרתי שמפליאה בביצועיה על שטיח מעופף מעל דגם של ארץ פלאות. אלו היו המקצועות של אותן דמויות, וככאלה, אפשרו חופש יצרתי וויזואלי אדיר. דמות זו היתה מלאת חן, עסיסית, תמיד לצד הגבר או לפחות לא מאיימת עליו, המעטרת בריקודה שירה פיוטית עדינה ומרגשת. האשה החזקה? ממש לא, האשה המפוייסת, הקישוט המושלם. כדרכם של ניגודים, גם כאן שתי הדמויות משלימות אחת את השניה בכך שלכל אחת יש חופש להיות קיצונית מהשניה. הרקדנית תמיד מקושטת מאד, נוצצת, נשית מאד ואף חשופת גוף, היא איננה מדברת, אולי פוצחת בשיר, אך לעולם איננה מאיימת או מאפילה על שותפיה לבמה. הדמות הראשית, מה נקרא הרקדנית מאחורי הקלעים, בין הופעה להופעה, על אף יופיה, היא אגריסיבית יותר ומניפולטיבית מאד (סרטים שלמים נוצרו על בסיס תככיה של האשה, לדוגמא התרמית הגדולה של תמרהחינה- המקבילה הערבית לתרמית ביטוח), ומשתמשת בלשונה ובחושיה החדים כדי להשיג את מטרותיה. נעימה עקיף זכתה בתפקידים מפולפלים. כנערת קרקס לשעבר, היא החליקה בטבעיות לתפקידי צועניה תככנית אך טובת לב, ונרשמה כזו שלבשה בעיקר בגדי פולקלור , שזהו לבושן המסורתי של צועניות שרקדו בככר העיר או השוק אוהקרקס המקומי. לבוש שני החלקים שלה שהוא שעטנז בין שרשראות, חולצות קצרות ושקופות,חצאיות מכמה בדים או סרטים חגורות אגן רחבות, הוא לבוש הייחודי רק לה ואף אחת מן השחקניות האחרות לא השתמשה בו. סמיה גמאל, זרועות הפרפר, היא הדמות הנחקקת ביותר בזכרון האופנתי של שנות הארבעים, בחליפת שני החלקים שלה העשויה תמיד חזית שפיצים בגזרת סטרפלס, עם או בלי כתפיות שיפון עבות, וחגורת אגן עבה מאד עם חצאית שיפון שקופה הנופלת ממנה. למעשה, כל אחת אחרת שלבשה חליפה דומה, לבשה "חליפת סמיה גמאל". כפי שנעימה היתה מפורסמת בלבוש האקלקטי שלה, כך סמיה, למרות שהפליאה גם בשמלות שלמות ובגלביות פולקלוריסטיות, מפורסמת בזכות החליפה המנצנצת השחורה שלה, שבגרסאות שונות לבשה בכל סרט שלה. תחיה קריוקה , למרות נוכחותה הישנונית (במבט ראשון- אחרי זה היא כובשת את הלב), דווקא היתה הנועזת מבין השלוש. לא בחושפנות הגוף אלא במראה הלטיני האופנתי , עטור המלמלות והפירות על הראש (מי אמר כרמן מירנדה?). את שמה, קריוקה, קיבלה על שם צעד ריקוד מהפןלקלור הדרום-אמריקאית, והיא הקפידה לשלב ברוב סרטיה, קטעני ריקוד לטינים, כשגם רקדניות הרקע נראות מסרט אמריקאי מאותה התקופה, שנשבה בקסמו של הקצב הספרדי. עוד מראה שהיתה ידועה בו הוא מראה עוזרת הבית, בשמלת כותנה פשוטה, וקבקבים נמוכים, מטפחת ראש צנועה וחיוך ממזרי לא פתוח מדי, היא הפליאה בריקוד, בעיקר בקטעים המתארים איך דמותה הקולנועית "ננעלת" על איזה גברבר ומפתה אותו, בלי שום אביזרים נלווים חוץ ממטפחת אגן. על תחיה קריוקה נאמר שהיא היתה מפליאה בעוצמת הריקוד שלה גם כשהיתה רוקדת "במקום" דהיינו על משבצת מטר על מטר, לעומת סמיה גמאל, שרק תתן לה מגרש כדורסל והיא רצה לאורכו ולרוחבו כמו פיה. מבין השלוב, היחידה שהביאה אותה בגמישיות, שפגאטים ותנועות הלקוחות מהרפרטואר של מקצועה הקודם- לוליינית- היא נעימה עקיף. למען ההגינות- אני מעתיקה את הכתוב גם בפורום של ורד, ואני עובדת כרגע על כתבה שתקרא "עשרת הגדולים באופנת ריקודי הבטן לדורותיה"- שאותה אפרסם אי שם בעתיד, בין כוכב מזרח אחד למשנהו. תודות על אתמול לכולן, דמויות בשר ודם, שאשמח לפגוש שוב ושוב. אורית.
