כאן, ועכשיו.
היית צריכה להיות כאן היום. מה זה צריכה, חייבת, חייבת אני אומר לך. השמש הזאת, החמימה, המלטפת, זאת שכבר עייפה מלהט הקיץ וכעת היא נרגשת כל בוקר מחדש לקרירות הסתווית הרעננה, השמש הזאת, כאילו ואן-גוך השובב שירבט מין חמנית ענק על ראשינו, כבר יכולה לנחש את החורף הישראלי הקצר, וכאן, על פני הכדור המוטרף הזה, אפשר להרגיש עד כמה היא נהנית, היום, דווקא היום, להאיר לנו את הדרך. הליטוף העדין הזה, על רקע הכרמל הירוק כל כך שתי אצבעות ימינה מנחל יגור, האם אוכל להסביר לך במילים כמה היית חסרה כאן?. ככה זה אהובה שלי, כשההקצבה היומית של מנת הסם הולכת ומתמעטת, כשמחזור הדם זועק בקול את הצמא המצמית, היכולת להיאחז בכל שביב קטן של עונג יומיומי הוא הרי קרש הצלה של ממש, ומי כמוני יודע שהצורך בהזרמת קפאין, במידה הנאותה ובאווירה ההולמת הוא הרבה מעבר לצורך קיומי. כאן, בדיוק כאן את צריכה להיות, כאן ועכשיו. במבט שחציו משועשע וחציו מסוקרן, ביד בוטחת, הייתי מצית לך את הסיגריה, מגונן בכף ידי השמאלית על הלהבה מפני הרוח הנעימה, רואה כיצד את ממקדת מבטך בקצה הסיגריה, חש בשאיפה הראשונה שלך כאילו עובר העשן דרך נתיבי האוויר שלי, וממהר להדליק גם את הסיגריה שלי. יש רגעים, נסיכה שלי, שבהן השתיקה יקרה מפז, רגעים שבהם אין כל צורך לומר מילה, גם לא הגה. שניות שבהן האינטימיות הזאת ששנינו מצטיינים בה כל כך, טופחת על ראשינו במתינות, מלווה את כל תנועותינו, האיטיות, השלוות. אוף, כמה אני רוצה אותך לידי, למבט שלו אחד, למגע חטוף של אצבעות, לחכך את ברכי בירכך, לראות את מבטך הנינוח, כל כך רוצה אותך כאן לידי, הגוף כמעט זועק את הצורך הזה, ואני מתפלא שאחרים לא נועצים בי מבטים במה שנראה לי כל כך קולני, והוא בעצם כל כך פנימי. אל חשש יקירה, את עוד תהיי, עוד אוכל לשאוף את צווארך לקרבי, ידך עוד תלטף את כתפי, עוד יבואו ימים של חסד, את תראי...
היית צריכה להיות כאן היום. מה זה צריכה, חייבת, חייבת אני אומר לך. השמש הזאת, החמימה, המלטפת, זאת שכבר עייפה מלהט הקיץ וכעת היא נרגשת כל בוקר מחדש לקרירות הסתווית הרעננה, השמש הזאת, כאילו ואן-גוך השובב שירבט מין חמנית ענק על ראשינו, כבר יכולה לנחש את החורף הישראלי הקצר, וכאן, על פני הכדור המוטרף הזה, אפשר להרגיש עד כמה היא נהנית, היום, דווקא היום, להאיר לנו את הדרך. הליטוף העדין הזה, על רקע הכרמל הירוק כל כך שתי אצבעות ימינה מנחל יגור, האם אוכל להסביר לך במילים כמה היית חסרה כאן?. ככה זה אהובה שלי, כשההקצבה היומית של מנת הסם הולכת ומתמעטת, כשמחזור הדם זועק בקול את הצמא המצמית, היכולת להיאחז בכל שביב קטן של עונג יומיומי הוא הרי קרש הצלה של ממש, ומי כמוני יודע שהצורך בהזרמת קפאין, במידה הנאותה ובאווירה ההולמת הוא הרבה מעבר לצורך קיומי. כאן, בדיוק כאן את צריכה להיות, כאן ועכשיו. במבט שחציו משועשע וחציו מסוקרן, ביד בוטחת, הייתי מצית לך את הסיגריה, מגונן בכף ידי השמאלית על הלהבה מפני הרוח הנעימה, רואה כיצד את ממקדת מבטך בקצה הסיגריה, חש בשאיפה הראשונה שלך כאילו עובר העשן דרך נתיבי האוויר שלי, וממהר להדליק גם את הסיגריה שלי. יש רגעים, נסיכה שלי, שבהן השתיקה יקרה מפז, רגעים שבהם אין כל צורך לומר מילה, גם לא הגה. שניות שבהן האינטימיות הזאת ששנינו מצטיינים בה כל כך, טופחת על ראשינו במתינות, מלווה את כל תנועותינו, האיטיות, השלוות. אוף, כמה אני רוצה אותך לידי, למבט שלו אחד, למגע חטוף של אצבעות, לחכך את ברכי בירכך, לראות את מבטך הנינוח, כל כך רוצה אותך כאן לידי, הגוף כמעט זועק את הצורך הזה, ואני מתפלא שאחרים לא נועצים בי מבטים במה שנראה לי כל כך קולני, והוא בעצם כל כך פנימי. אל חשש יקירה, את עוד תהיי, עוד אוכל לשאוף את צווארך לקרבי, ידך עוד תלטף את כתפי, עוד יבואו ימים של חסד, את תראי...
