"כאן הוא ביתי.."
אוטובוס עושה את דרכו לירושלים. אני, כתמיד מתרגשת. זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שאני אהיה שם. שוב שואלת את עצמי מה גורם לי להתרגש כך בכל פעם מחדש? האם זו העובדה שעד לפני קצת יותר מעשור עיר הקודש הייתה רק מושא חלומותיי? אולי , לא יודעת... ובעצם מה זה משנה? אני נוסעת עם חברה, הנסיעה נועדה בעיקר לביקור ב"חוצות העיר", מופע שיתקיים בערב (גלי עתרי, למי שמתעניין) זהו, מגעים לתחנה המרכזית החדשה (עבורי חדשה בהחלט). מאוטובוס לתור (לא קצר, בכלל), בדיקה די קפדנית, כנראה שזה אמור לתת תחושת ביטחון, אבל כל מה שזה גורם לי זה עוד טיפה של אי נוחות "לאן הגיע מצבנו?". שם, בתחנה המרכזית, דרכי ודרכה של החברה נפרדות לזמן מה, אני לכותל, היא... היא למשהו אחר. ש לי קטע, קצת מוזר בעיניי רבים, אני לא יכולה פשוט לעלות לאוטובוס עירוני וככה סתם "לצנוח" בכניסה לכותל. אצלי זה חייב להיות תהליך, איטי, הדרגתי, זה צריך להיות קשור למאמץ כל שהוא שהוא מעבר לנסיעה נינוחה באוטובוס הממוזג. (חיכיתי עשרים שנה לזה, הרי, אז מה זה עוד חצי שעה?) לכן, אני, כהרגלי, פותחת בצעדה לעבר היעד הנכסף. עוברת מקומות כל כך מוכרים, אבל הם שונים הפעם, ירושלים שונה הפעם. לאורך הדרך ריכוז גדול של כוחות ביטחון על סוגיהם. בשוק מחנה יהודה ניצבים מחסומים, אבטחה כבדה,מאבטחים על פתחיהם של החנויות והמסעדות. בשלב מסוים אני אומרת לעצמי "אוקי, אבל הכותל לא יכול להשתנות, זה יהיה אותו הדבר, זה חייב להיות". אני מגיעה לעיר העתיקה, צועדת בסמטאותיה, אבל גם זה שונה. פחות אנשים מסתובבים שם, איפה כל הסיורים שפעם היו שם. איפה כל המבקרים, איפה...? מגיעה לכותל... כבר ממבט מהמדרגות המובילות לכותל מתגלה אלי מראה מוזר, רחבת הכותל כל כך ריקה, כל כך עצוב. פתאום אני מתגעגעת לימים בהם הרגיזה אותי הצפיפות, הרעש וההמולה, הרגיזה אותי העובדה שיש כל כך הרבה נשים בעזרה, איפה הכול? מה קרה לנו? הדבר היחיד שנשאר בכל זאת אותו הדבר זו התרגשותי ברגע בו אני מתקרבת לכותל, היכולת להתחבר לתפילה כמו בשום מקום אחר, תחושת קרבה וכוונות. וגם זה משהו, אני מנסה להתנחם. מספר שעות מאוחר יותר אני עם שני חברים. אנחנו בהופעה. אני לא כל כך מכירה את שיריה של גלי עטרי, אז זה נחמד אבל לא הרבה יותר. הדבר היחיד שבאמת מרגש אותי זה המוני האדם שבאו למופע, יש עוד תקווה (האומנם?!). וכך זה עד סוף ההופעה, עד שעתרי לא מתחילה לשיר את "אין לי ארץ אחרת", ככה סולו ללא ליווי מוזיקאלי והקהל מצטרף. למרות שאיני ילידת הארץ ולכאורה יש לי גם ארץ אחרת , אני מרגישה כל כך מחוברת לשיר, מחוברת לחוויה, לא באמת אין לי ארץ אחרת... וכן, כמו שטלי כתבה "ארוכה הדרך הביתה" ואני אוסיף "כאן הוא ביתי..."
אוטובוס עושה את דרכו לירושלים. אני, כתמיד מתרגשת. זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שאני אהיה שם. שוב שואלת את עצמי מה גורם לי להתרגש כך בכל פעם מחדש? האם זו העובדה שעד לפני קצת יותר מעשור עיר הקודש הייתה רק מושא חלומותיי? אולי , לא יודעת... ובעצם מה זה משנה? אני נוסעת עם חברה, הנסיעה נועדה בעיקר לביקור ב"חוצות העיר", מופע שיתקיים בערב (גלי עתרי, למי שמתעניין) זהו, מגעים לתחנה המרכזית החדשה (עבורי חדשה בהחלט). מאוטובוס לתור (לא קצר, בכלל), בדיקה די קפדנית, כנראה שזה אמור לתת תחושת ביטחון, אבל כל מה שזה גורם לי זה עוד טיפה של אי נוחות "לאן הגיע מצבנו?". שם, בתחנה המרכזית, דרכי ודרכה של החברה נפרדות לזמן מה, אני לכותל, היא... היא למשהו אחר. ש לי קטע, קצת מוזר בעיניי רבים, אני לא יכולה פשוט לעלות לאוטובוס עירוני וככה סתם "לצנוח" בכניסה לכותל. אצלי זה חייב להיות תהליך, איטי, הדרגתי, זה צריך להיות קשור למאמץ כל שהוא שהוא מעבר לנסיעה נינוחה באוטובוס הממוזג. (חיכיתי עשרים שנה לזה, הרי, אז מה זה עוד חצי שעה?) לכן, אני, כהרגלי, פותחת בצעדה לעבר היעד הנכסף. עוברת מקומות כל כך מוכרים, אבל הם שונים הפעם, ירושלים שונה הפעם. לאורך הדרך ריכוז גדול של כוחות ביטחון על סוגיהם. בשוק מחנה יהודה ניצבים מחסומים, אבטחה כבדה,מאבטחים על פתחיהם של החנויות והמסעדות. בשלב מסוים אני אומרת לעצמי "אוקי, אבל הכותל לא יכול להשתנות, זה יהיה אותו הדבר, זה חייב להיות". אני מגיעה לעיר העתיקה, צועדת בסמטאותיה, אבל גם זה שונה. פחות אנשים מסתובבים שם, איפה כל הסיורים שפעם היו שם. איפה כל המבקרים, איפה...? מגיעה לכותל... כבר ממבט מהמדרגות המובילות לכותל מתגלה אלי מראה מוזר, רחבת הכותל כל כך ריקה, כל כך עצוב. פתאום אני מתגעגעת לימים בהם הרגיזה אותי הצפיפות, הרעש וההמולה, הרגיזה אותי העובדה שיש כל כך הרבה נשים בעזרה, איפה הכול? מה קרה לנו? הדבר היחיד שנשאר בכל זאת אותו הדבר זו התרגשותי ברגע בו אני מתקרבת לכותל, היכולת להתחבר לתפילה כמו בשום מקום אחר, תחושת קרבה וכוונות. וגם זה משהו, אני מנסה להתנחם. מספר שעות מאוחר יותר אני עם שני חברים. אנחנו בהופעה. אני לא כל כך מכירה את שיריה של גלי עטרי, אז זה נחמד אבל לא הרבה יותר. הדבר היחיד שבאמת מרגש אותי זה המוני האדם שבאו למופע, יש עוד תקווה (האומנם?!). וכך זה עד סוף ההופעה, עד שעתרי לא מתחילה לשיר את "אין לי ארץ אחרת", ככה סולו ללא ליווי מוזיקאלי והקהל מצטרף. למרות שאיני ילידת הארץ ולכאורה יש לי גם ארץ אחרת , אני מרגישה כל כך מחוברת לשיר, מחוברת לחוויה, לא באמת אין לי ארץ אחרת... וכן, כמו שטלי כתבה "ארוכה הדרך הביתה" ואני אוסיף "כאן הוא ביתי..."
