כאילו שום דבר לא קרה
הרשימה המובאת כאן אושרה לפירסום בפורום ע"י רני וחדוה כשר. היא פורסמה במקור בעיתון "באופן טבעי - במחשבה טיבעית על החיים" גיליון מס´ 41, יולי-אוגוסט 2000. כשקראתי את הרשימה הזו היא התקשרה לי מאוד לדיון הזה. כאילו שום דבר לא קרה / אורנה שפרון "לחזור לעצמי" - שאיפה של נשים רבות אחרי הלידה. לחזור למה שהיה קודם. לג´ינס הצמוד, לבילויים מחוץ לבית, לעבודה, לזמן הפנוי. אותו עצמי שמתגעגעים אליו כל כך הוא צעיר ורזה, חסר אחריות, חופשי. הוא "העצמי האמיתי". הוא המודל של רבות מאיתנו למי שאנחנו צריכות ורוצות להיות. "העצמי" הזה התגבש בשנות העשים לחיינו בדרך כלל. הוא מורכב מחומרי החיים של אנשים צעירים. והוא המודל התרבותי האולטימטיבי לחיים בכלל - גם בחלוף השנים. ההריון מעמיד אותנו בפני עובדה מוחשית שגופנו משתנה. הוא כבר לא מה שהוא היה לפני ההריון. הגוף מתעגל, מתרחב, נעשה כבד. היציבה משתנה. תהליכים אלה מתרחשים על פני ימים ושבועות ואנחנו לומדות להסתגל לשינויים הללו, לעיתים בשמחה, לעיתים בעל כורחנו. אנחנו לומדות לחיות עם יצור קטן בתוכנו. לומדות לחיות עם התחושה שאנחנו כבר לא שייכות רק לעצמנו, ישנו עוד יצור קטן שאנו מתחלקות אתו בכל. זמן קצר מתרחש שינוי דרמטי. גופנו מתרוקן ושוב אנחנו לבד. כמו פעם. לפני הלידה. אלא שבחיים אין דרך חזרה. גם אם נדמה לנו שהכל יכול לחזור ולהיות כפי שהיה, מהר מאוד אנחנו מגלות כי בחיים אין דרך חזרה. כל צעד מוביל לצעד הבא, שיהיה תמיד שונה מהצעד הקודם, גם אם הוא יכיל מרכיבים דומים. נכון. אחרי הלידה אנחנו שוב לבד בגופנו. אבל מחוץ לו חי יצור קטן ומתוק התובע מאתנו את מלוא משאבינו הגופניים והרגשיים. הגוף שלנו גם הוא לא יכול לחזור להיות מה שהוא היה. ההריון וההנקה משנים את צורת השדיים. האגן מתרחב. לעיתים קרובות משקל הגוף אינו חוזר למשקלו לפני ההריון. הבטן השטוחה מתקמרת במקצת. הישבן גדל. חיי המין משתנים. אלה הן עובדות. כך קורה אצל מרבית הנשים, אם לא אצל כולן. ועדין התשוקה שהכל יחזור לקדמותו כאילו שום דבר לא קרה כל כך נפוצה. וכל כך מתסכלת. היא אינה מאפשרת לאם שנולדה לחוות את האמהות שלה בשקט ובשלווה. כל חוויה נבדקת בהשוואה למה שהיה קודם. "העצמי" החדש שנולד ביחד עם התינוק החדש אינו זוכה להכרה ולכבוד לא מעצמנו ולא מהסביבה. הוא אחר ושונה מזה שהיה קודם. הוא כבד יותר, איטי. מתמסר לתינוק, פונה פנימה. והוא נתפש כזמני - עד שיחזור "העצמי" הקודם הצעיר והרזה, החופשי. העצמי המקבל הכרה מהסביבה. למעשה אין באפשרות "לחזור לעצמי". אפשר להרחיב את העצמי. ללמוד להכיל בתוכנו עוד פנים, עוד אפשרויות. לחיות כאילו כן קרה משהו. משהו חשב ומשמעותי המאפשר לנו להרחיב את העצמי שלנו שיכיל בתוכו את כל מי שהיינו קודם וימשיך לצמוח ולגדול, להתרחב ולהרבות פנים במשך כל חיינו.
הרשימה המובאת כאן אושרה לפירסום בפורום ע"י רני וחדוה כשר. היא פורסמה במקור בעיתון "באופן טבעי - במחשבה טיבעית על החיים" גיליון מס´ 41, יולי-אוגוסט 2000. כשקראתי את הרשימה הזו היא התקשרה לי מאוד לדיון הזה. כאילו שום דבר לא קרה / אורנה שפרון "לחזור לעצמי" - שאיפה של נשים רבות אחרי הלידה. לחזור למה שהיה קודם. לג´ינס הצמוד, לבילויים מחוץ לבית, לעבודה, לזמן הפנוי. אותו עצמי שמתגעגעים אליו כל כך הוא צעיר ורזה, חסר אחריות, חופשי. הוא "העצמי האמיתי". הוא המודל של רבות מאיתנו למי שאנחנו צריכות ורוצות להיות. "העצמי" הזה התגבש בשנות העשים לחיינו בדרך כלל. הוא מורכב מחומרי החיים של אנשים צעירים. והוא המודל התרבותי האולטימטיבי לחיים בכלל - גם בחלוף השנים. ההריון מעמיד אותנו בפני עובדה מוחשית שגופנו משתנה. הוא כבר לא מה שהוא היה לפני ההריון. הגוף מתעגל, מתרחב, נעשה כבד. היציבה משתנה. תהליכים אלה מתרחשים על פני ימים ושבועות ואנחנו לומדות להסתגל לשינויים הללו, לעיתים בשמחה, לעיתים בעל כורחנו. אנחנו לומדות לחיות עם יצור קטן בתוכנו. לומדות לחיות עם התחושה שאנחנו כבר לא שייכות רק לעצמנו, ישנו עוד יצור קטן שאנו מתחלקות אתו בכל. זמן קצר מתרחש שינוי דרמטי. גופנו מתרוקן ושוב אנחנו לבד. כמו פעם. לפני הלידה. אלא שבחיים אין דרך חזרה. גם אם נדמה לנו שהכל יכול לחזור ולהיות כפי שהיה, מהר מאוד אנחנו מגלות כי בחיים אין דרך חזרה. כל צעד מוביל לצעד הבא, שיהיה תמיד שונה מהצעד הקודם, גם אם הוא יכיל מרכיבים דומים. נכון. אחרי הלידה אנחנו שוב לבד בגופנו. אבל מחוץ לו חי יצור קטן ומתוק התובע מאתנו את מלוא משאבינו הגופניים והרגשיים. הגוף שלנו גם הוא לא יכול לחזור להיות מה שהוא היה. ההריון וההנקה משנים את צורת השדיים. האגן מתרחב. לעיתים קרובות משקל הגוף אינו חוזר למשקלו לפני ההריון. הבטן השטוחה מתקמרת במקצת. הישבן גדל. חיי המין משתנים. אלה הן עובדות. כך קורה אצל מרבית הנשים, אם לא אצל כולן. ועדין התשוקה שהכל יחזור לקדמותו כאילו שום דבר לא קרה כל כך נפוצה. וכל כך מתסכלת. היא אינה מאפשרת לאם שנולדה לחוות את האמהות שלה בשקט ובשלווה. כל חוויה נבדקת בהשוואה למה שהיה קודם. "העצמי" החדש שנולד ביחד עם התינוק החדש אינו זוכה להכרה ולכבוד לא מעצמנו ולא מהסביבה. הוא אחר ושונה מזה שהיה קודם. הוא כבד יותר, איטי. מתמסר לתינוק, פונה פנימה. והוא נתפש כזמני - עד שיחזור "העצמי" הקודם הצעיר והרזה, החופשי. העצמי המקבל הכרה מהסביבה. למעשה אין באפשרות "לחזור לעצמי". אפשר להרחיב את העצמי. ללמוד להכיל בתוכנו עוד פנים, עוד אפשרויות. לחיות כאילו כן קרה משהו. משהו חשב ומשמעותי המאפשר לנו להרחיב את העצמי שלנו שיכיל בתוכו את כל מי שהיינו קודם וימשיך לצמוח ולגדול, להתרחב ולהרבות פנים במשך כל חיינו.
