כאב...

[נקיטה...]

כאב...

ואתמול עצמתי עניים ורציתי אותך קרובה ומחייכת. הרבה פעמים לפני שהאסון בא... (והוא בא) היתי מביטה בך ומכריחה את עצמי לזכור את פנייך, לשנן את התווים , לזכור את זווית החיוך, את קימורי העניים , אותך... אמא... ואתול לרגעים קצרים כל כך... היית קרובה ומחייכת, כי דמיון הוא רק דמיון. והוא מתפוגג לו... נמוג ונשאר רק הזכרון המכאיב על החור הענקי שנפער בחיי... בלעדייך - אמא. ענת

 

[לונה..]

יודעת מה..

הלוואי שאני הייתי מכריחה את עצמי. אולי כך התמונה הייתה הופכת ברורה יותר. מזדהה במאת האחוזים. תודה על מה שכתבת

ו.. ברוכה הבאה