כאב של ילד
אמא שלי החליטה, כשהבת שלי, הנכדה הראשונה - וגם היחידה משך זמן רב - היתה קטנטנה, להתחיל מסורת חדשה: ליום ההולדת של אמא שלי בפסח כל שנה, היא תיקח את הנכדים לספארי. הסיבה: כשפניה המשולהבות של בתי נדבקות לשמשת הרכב והיא שואלת עוד ועוד שאלות על החיות, ההורים שלי מתענגים על כך שאת האושר הזה הם גרמו לה. הנה כי כן, כשהילדה היתה בת שנה וחצי (כן, כבר אז), שנתיים וחצי, ושלוש וחצי, היא נלקחה אחר כבוד לספארי לחגוג יומולדת לסבתא. השנה היה מזג אויר גשום ובוגדני בפסח. כל יום מימי פסח ההורים שלי הבטיחו לה "מחר" ובסוף - "בחופש הגדול". החופש בא והלך, ההורים שלי הבטיחו לה שוב ושוב ספארי - והחופש נגמר. עוד במוצאי יום כיפור הודיעו סבא וסבתא לנכדתם שבסוכות הולכים לספארי. ביום הראשון של סוכות, מוקדם בבוקר!! במוצאי חג ראשון הרימו לנו טלפון שאולי רק בצהרים. בצהרים אמרו אחה"צ. אח"כ אמרו מחר. היום אני ואבא שלי נסענו לעבודה, ולא היינו בספארי. הוחלט ללכת מחר בבוקר. על הבוקר. אולי בצהרים. מקסימום אחה"צ... פתאום אבא שלי שם לב שהמזגן באוטו שלו לא עובד (זה ככה כבר חצי שנה...) ובעצם לא יהיה נעים לסוע באוטו שלו... (הסיבה לקחת את האוטו שלו היא כי יש לו מסחרית שתוכל להכיל את הורי, אחותי ואני, שני ילדי והאחיין שלי...) בקיצור, הבת שלי יושבת בבית, ואומרת לי בשקט בשקט "אמא, סבתא וסבא לא רוצים בכלל לקחת אותי לספארי, נכון? הם סתם אומרים כל הזמן..." מה אני אומרת לה? היא הרי כל כך פגועה, וכל כך צודקת... מחר, אם הגב המחורבן שלי יאפשר לי, אני אשב עם הילדה בסוכה, אצייר ואקשט איתה (עד היום לא הצלחתי. מצב הגב בכי רע), ואז אקח אותה לספארי. ואם הגב יקשה אני אקח אותה לאיזה סרט או פינוק אחר. מגיע גם לה חג שמח.
אמא שלי החליטה, כשהבת שלי, הנכדה הראשונה - וגם היחידה משך זמן רב - היתה קטנטנה, להתחיל מסורת חדשה: ליום ההולדת של אמא שלי בפסח כל שנה, היא תיקח את הנכדים לספארי. הסיבה: כשפניה המשולהבות של בתי נדבקות לשמשת הרכב והיא שואלת עוד ועוד שאלות על החיות, ההורים שלי מתענגים על כך שאת האושר הזה הם גרמו לה. הנה כי כן, כשהילדה היתה בת שנה וחצי (כן, כבר אז), שנתיים וחצי, ושלוש וחצי, היא נלקחה אחר כבוד לספארי לחגוג יומולדת לסבתא. השנה היה מזג אויר גשום ובוגדני בפסח. כל יום מימי פסח ההורים שלי הבטיחו לה "מחר" ובסוף - "בחופש הגדול". החופש בא והלך, ההורים שלי הבטיחו לה שוב ושוב ספארי - והחופש נגמר. עוד במוצאי יום כיפור הודיעו סבא וסבתא לנכדתם שבסוכות הולכים לספארי. ביום הראשון של סוכות, מוקדם בבוקר!! במוצאי חג ראשון הרימו לנו טלפון שאולי רק בצהרים. בצהרים אמרו אחה"צ. אח"כ אמרו מחר. היום אני ואבא שלי נסענו לעבודה, ולא היינו בספארי. הוחלט ללכת מחר בבוקר. על הבוקר. אולי בצהרים. מקסימום אחה"צ... פתאום אבא שלי שם לב שהמזגן באוטו שלו לא עובד (זה ככה כבר חצי שנה...) ובעצם לא יהיה נעים לסוע באוטו שלו... (הסיבה לקחת את האוטו שלו היא כי יש לו מסחרית שתוכל להכיל את הורי, אחותי ואני, שני ילדי והאחיין שלי...) בקיצור, הבת שלי יושבת בבית, ואומרת לי בשקט בשקט "אמא, סבתא וסבא לא רוצים בכלל לקחת אותי לספארי, נכון? הם סתם אומרים כל הזמן..." מה אני אומרת לה? היא הרי כל כך פגועה, וכל כך צודקת... מחר, אם הגב המחורבן שלי יאפשר לי, אני אשב עם הילדה בסוכה, אצייר ואקשט איתה (עד היום לא הצלחתי. מצב הגב בכי רע), ואז אקח אותה לספארי. ואם הגב יקשה אני אקח אותה לאיזה סרט או פינוק אחר. מגיע גם לה חג שמח.
