כאב נפש
במקרה הגעתי לפורום. חבר'ה - אני יודעת שיש אנשים שעברו ועוברים דברים חמורים וקשים ממני, ונשארו אופטימיים ומאמינים. אני מביטה באנשים כאלה ומקנאה - אני לא יודעת איך. דיכאון, הפרעות אכילה, דימוי עצמי ירוד נורא, חרדה, קווי אשיות גבוליים - אלה החיים שלי. ובעוד שפעם אולי יכולתי לראות אותי בעוד כמה זוויות, היום זה כל מה שאני רואה בי. ההפרעות, המצוקות - שהם כבר לגמרי אני ולא רק חלק. כל כך הרבה פעמים ביום אני מוצאת את עצמי מותשת, חושבת לוותר על הכל, מתוסכלת ומרגישה במלכוד. מפוחדת שהכל כל כך גדול עליי... אני לא מתמודדת. אולי בקטן, אבל לרוב אני נמנעת מכל דבר שמאיים עליי, והמשמעות היא שהחיים שלי תקועים, והמצב מתדרדר מיום ליום. אין לי אומץ להסתכל על הפחד, וללכת איתו. להעיז, לקפוץ למים. אפשר לדבר יום ולילה על מה אפשר לעשות (שבדרך כלל זה פשוט לקפוץ למים ולהתחיל לחיות למרות הפחד), אבל אלה דיבורים באויר. לא, אני לא מסוגלת לעשות דברים, אפילו שאני רוצה אותם. אני לא סומכת על עצמי, אני לא מסוגלת למצוא בעצמי דברים טובים, גם כשאני נורא מתאמצת לחפש. המאבקים שלי עם האוכל מתישים אותי, ואני לא רואה להם סוף. החרדה הזו מהחיים, מלקחת על עצמי אחריות ולהעיז משתקת אותי. ובעוד אני כזו תבוסתנית וכותבת על כמה אני לא יכולה, אני לא ריקה משפע רגשות אשם וכעס עצמי עצום על כך. הייתי במקום הרבה יותר נמוך לפני מספר שנים (שכלל דיכאון קשה, אובדנות, פגיעה עצמית מכוונת ושנאה עצמית אדירה), וכביכול היום המצב הרבה יותר טוב, כי מאז ועד היום השגתי דברים, אני לא פוגעת בעצמי (לא במכוון זה בטוח), הדיכאון קיים אבל למרות שהוא כרוני הוא קל, ויש בי איזה רצון לא לוותר ולחיות. אבל גם ידעתי תקופה יותר טובה, והיא דעכה לה לחלוטין. ולמרות שיש בי רצון להתגבר ולחיות, הוא אולי קטן, ודהוי לנוכח הפחדים, העצבות, חוסר הביטחון והייאוש. ואני תוהה לפעמים מה אני עוד עושה כאן, ולא מסוגלת לראות שום פתרון אמיתי לפלונטר הזה. אז מה, כשאין כוחות נפש להמשיך באמת להלחם ולהתמודד, מאיםה שואבים אותם..?...
במקרה הגעתי לפורום. חבר'ה - אני יודעת שיש אנשים שעברו ועוברים דברים חמורים וקשים ממני, ונשארו אופטימיים ומאמינים. אני מביטה באנשים כאלה ומקנאה - אני לא יודעת איך. דיכאון, הפרעות אכילה, דימוי עצמי ירוד נורא, חרדה, קווי אשיות גבוליים - אלה החיים שלי. ובעוד שפעם אולי יכולתי לראות אותי בעוד כמה זוויות, היום זה כל מה שאני רואה בי. ההפרעות, המצוקות - שהם כבר לגמרי אני ולא רק חלק. כל כך הרבה פעמים ביום אני מוצאת את עצמי מותשת, חושבת לוותר על הכל, מתוסכלת ומרגישה במלכוד. מפוחדת שהכל כל כך גדול עליי... אני לא מתמודדת. אולי בקטן, אבל לרוב אני נמנעת מכל דבר שמאיים עליי, והמשמעות היא שהחיים שלי תקועים, והמצב מתדרדר מיום ליום. אין לי אומץ להסתכל על הפחד, וללכת איתו. להעיז, לקפוץ למים. אפשר לדבר יום ולילה על מה אפשר לעשות (שבדרך כלל זה פשוט לקפוץ למים ולהתחיל לחיות למרות הפחד), אבל אלה דיבורים באויר. לא, אני לא מסוגלת לעשות דברים, אפילו שאני רוצה אותם. אני לא סומכת על עצמי, אני לא מסוגלת למצוא בעצמי דברים טובים, גם כשאני נורא מתאמצת לחפש. המאבקים שלי עם האוכל מתישים אותי, ואני לא רואה להם סוף. החרדה הזו מהחיים, מלקחת על עצמי אחריות ולהעיז משתקת אותי. ובעוד אני כזו תבוסתנית וכותבת על כמה אני לא יכולה, אני לא ריקה משפע רגשות אשם וכעס עצמי עצום על כך. הייתי במקום הרבה יותר נמוך לפני מספר שנים (שכלל דיכאון קשה, אובדנות, פגיעה עצמית מכוונת ושנאה עצמית אדירה), וכביכול היום המצב הרבה יותר טוב, כי מאז ועד היום השגתי דברים, אני לא פוגעת בעצמי (לא במכוון זה בטוח), הדיכאון קיים אבל למרות שהוא כרוני הוא קל, ויש בי איזה רצון לא לוותר ולחיות. אבל גם ידעתי תקופה יותר טובה, והיא דעכה לה לחלוטין. ולמרות שיש בי רצון להתגבר ולחיות, הוא אולי קטן, ודהוי לנוכח הפחדים, העצבות, חוסר הביטחון והייאוש. ואני תוהה לפעמים מה אני עוד עושה כאן, ולא מסוגלת לראות שום פתרון אמיתי לפלונטר הזה. אז מה, כשאין כוחות נפש להמשיך באמת להלחם ולהתמודד, מאיםה שואבים אותם..?...
