כאב ככלי טיפולי?

שאלה נוספת, למטפלים בתרופות למיניהן

כמטפל בשיאצו, אני מסתמך בעיקר על הידיים וה"חוש", שיגידו לי איפה ללחוץ - אבל מי שעוסק בתרופות (כולל הומיאופתיה) ודיקור, צריך לתשאל, ובד"כ להיכנס גם לנושאים מביכים, לפעמים ממש לא-נעימים. האם אתם מתייחסים לחוסר-הנעימות הזאת כאל "כאב טיפולי"? ומה לגבי הצורך של המטופל להוריד הגנות נפשיות כדי להבין את מקור הבעיה שלו - הרבה פעמים הכאב הנפשי גרוע מכל כאב פיזי! איך אתם מתייחסים לזה? תודה, דוד
 
אם תתיחס לזה כאל כאב אז זה יהיה כאב

אם תתיחס לזה כמו לכל שאלה אז זה רק עוד שאלה. אם המטופל/ת קצת קשה לא חייבם להוציא את זה בכוח בפגישה הראשונה אלה צריך לראות ולתת את הטיפול הטוב ביותר על סמך כל המידע והידע שיש לך, אח"כ במהלך הטיפולים הבאים כאשר המטופל/ת ירגיש יותר בנוח אז תוכל לשאול את השאלות ה"לא נעימות".
 
באמת?

(אני שואל, לא קובע עמדה.) אם, לדוגמא, מגיע מטופל עם בעיות נפשיות שמקורן בטראומה שהוא הדחיק - האם שאלה בסגנון "מה קרה בחיים שלך כשהבעיה התחילה?" לא תעלה זיכרון טראומטי, כלומר כאב? האם העלאת זיכרון-כאב, כמו של אובדן, או פגיעה קשה (היו לי מטופלים עם טראומות מהשואה, ומתקיפה מינית) - אינו כאב? האם שאלה כזאת לא "סוגרת" את המטופל, אפילו אם שאלת אותה ברגישות ובגישה עניינית? איך אתה מתמודד עם הנושא?
 

m_katzmann

New member
רק כאשר באמת נוגעים בכאב

זו האפשרות שלנו להתיך אותו ולצפות בו ללא מעורבות של רגשות שתוקעות אותנו ומכוונות את כל חיינו ממקום של חוסר ברירה. כמובן שהנגיעה בכאב צריכה לבוא כאשר האדם בשל לגעת בכאב הזה. בקנסיולוגיה אין שום בעיה יש את תגובת השריר שמרשה או לא מרשה להכנס קצת יותר לעומק. להכאיב לאדם שלא מוכן לכך - לא תביא לתוצאות המיוחלות, לכן אני כל כך מאמינה בשילוב הזה בין טיפול גוף-נפש. תקופה מסויימת עבדתי עם בני שהוא רפלקסולוג והתוצאות היו מדהימות. מאיה
 
התשאול ההומאופתי

שלום דוד, הכניסה פנימה לעומק איננה נתפסת ככאב טיפולי, אלא כדרך להבין את מקור / שורש הבעיה, אנחנו לא אומרים כי אם האדם ינגע עמוק ב... הוא ירפא אלא זאת הדרך למציאת הרמדי ההומאופתית. אין כאן נושאים של פסיכולוגיה טיפולית אלא המטרה היא לקבל סימפטומים הקשורים למצבו המנטלי-אמוציונלי של האדם ולהתאים לו רמדי. והאמת, לפעמים זה לא קל. שלומי.
 
שלומי,עוד שאלה, וסליחה שאני מציק...

אם אני זוכר נכון, בהומיאופתיה קלאסית מבצעים תשאול מקיף, שאחריו המטפל מחליט איזה רמדי מתאים, המטופל לוקח את הרמדי והשניים לא מתראים במשך חודשיים - כלומר אין אפשרות לעשות מה שהציע רובינהוד, ולחקור יותר לעומק בטיפול הבא (כרגיל, תקן אותי אם אני טועה). כאשר יש מטופל שלא רוצה לדבר, או לא ממש יכול (מסיבות נפשיות) - האם אתה "מחטט"? "חופר לעומק"? אם כן, איך אתה עושה זאת בלי לגרום למטופל להיסגר עוד יותר?
 
אתה בהחלט לא מציק ידידי.

שלומות דוד, ראשית מה שלום הרך...? אכן בהומאופתיה אין אבחון אלא תשאול הומאופתי עמוק ומעקיף, המטרה לא לתת תאוריות למה חולים וכל מיני תאוריות מטופשות אחרות, אלא להבין כיצד המחלה באה לידי ביטוי באדם? מהם הסימפטומים המיוחדים לאדם ולמחלה לחוד וביחד? וע"י כך לנסות ולמצוא את הרמדי המתאימה. לגבי הכניסה לעומק, הנושא נקרא "אומנות התשאול ההומאופתי", יש להתאים את התשאול לאדם ולמצב, לפעמים לא רצוי להיכנס לעומק כבר בהתחלה אלא לחכות לפגישה הבאה, אך לרוב כבר בפגישה הראשונה ניתן לעשות זאת, אם לא בדלת הראשית אז ע"י הצצה מהחלון או כניסה מהגג, המטופל מוביל אותך בדרכים שנוחות לו. ישנה אפשרות לבצע את התשאול עם דחפור - לחפור ולחפור ולחפור ויש את הגישה של זכוכית המגדלת - לקחת נושא אחד "פשוט" כמו דלקת אוזניים ולחקור אותה וע"י כך להגיע גם פנימה. המשך יום נעים והחלמה לכל הפצועים מאריאל שלומי - הומאופתיה קלאסית (ופארמדיק) www.homeopathy.co.il
 
שתי שאלות

1. מה זה בדיוק תאוריות מטופשות? 2. כן צריך ללמוד לפחות קורס ביחסי מטפל מטופל (קורס שמתבסס על פסיכולוגיה) וכן צריך לדעת קצת פסיכולוגיה על מנת שיהיה לנו עוד כלי אחד (קטנטן) אבל יעיל במקרים מסוימים
 
שתי תשובות

שלום רב, 1. תאוריה מטופשת היא שמטפל קובע באופן ברור את הסיבה למחלה, אני שומע יותר מפעם אחת ביום כי אומרים שהילד חולה בגלל שהוא ... ואז מתחילים לתת תאוריות (לא כולם עושים זאת, אך יש הרבה). יש משפט יפה בהומאופתיה שאומר: .. Do not say that patient is sick because he has a white swelling , but that white swelling is there because the patient is sick ..” (Kent) 2. אתה צודק, אנני יודע לגבי מקצועות אחרים אך לימודי הומאופתיה הם 4 שנים ואתה מחויב לעבור קורס בסיסי במשך סימסטר שלם, 4 שעות אקדמיות שבועיות בפסיכולוגיה קלינית ומעשית, בנוסף לימודי פסיכיאטריה וכמובן, ישנו דגש קבוע ומתמיד על נושאים של גישות שונות בסיטואציות השונות ויחסי מטפל מטופל, וכל המוסיף הרי זה משובח. ערב טוב שלומי.
 

שמש א

New member
כאב, כאב, כאב...

הי דוד וכולם! ראשית אני חייבת לציין שכל מטופל שומע ממני בטיפול הראשון את המשפט הבא: "אם משהו בכל שלב של הטיפול לא מרגיש לך טוב, כואב מידי - להגיד לי". כשאני מטפלת בשיאצו/טווינה, אני תמיד מכאיבה עד לגבול מסויים. באופן מעשי, אני נכנסת לקיו (שיאצו) או פורטת על גיד (טווינה) עד למקום שבו אני מרגישה כי המטופל ´שבע´ די ולא עוברת את הגבול הזה. כשאני מטפלת בדיקור המצב די דומה, אני מכניסה או עושה סטימולציה למחט עד שהמטופל חש את הצ´י ואם אחרי שאני עוזבת את המחט בפנים הוא עדיין טוען על כאב, אני מושכת את המחט מעט או עושה סטימולציה נוספת, עד שלא יכאב לו כאב לא טוב (ככה אני מכירה את הדיקור). נכון שלמדתי בסין להשתמש במחטים עבות ולהשתמש בסטימולציות גסות יחסית, אבל למטופלים בארץ זה פשוט לא מתאים, ככה אני מרגישה לפחות. לשמחתי אני יכולה להעיד שגם ללא כאב עז - הטיפול עובד, ושלא נדע כאב, שמש * אז דוד, עכשיו אני סקרנית. מתי אתה מפסיק להכאיב ויוצא מהנקודה? לפי מה אתה מחליט שזהו?
 
../images/Emo3.gif חשבתי שאצליח להתחמק ../images/Emo8.gif

אין מנוחה לרשעים.... עברתי תהליך מעניין מאוד בעניין הכאב בטיפול. בתחילת דרכי עבדתי המון על סף הכאב. יום אחד, הגיעה אלי מטופלת שלא הסכימה שאכאיב לה. העמידה תנאי. אמרתי: זה יאריך מאוד את הטיפול אמרה: אם אחרי שנה לא יקרה כלום, ארשה לך להכאיב אמרתי: זה כאב טוב של שחרור אמרה: אין דבר כזה ´כאב טוב´ יום אחד היא אמרה ´אי´ ואני אמרתי ´סליחה, אלחץ פחות´ והיא אמרה: ´לא, זה בסדר, זה כאב טוב!´ למדתי עם השנים, שלפעמים צריך ללחוץ ולפעמים הילינג עושה הרבה יותר. אני משתמשת היום בהרבה פחות כאב פיזי בזמן טיפול. התעדנתי עם השנים (הגיל עושה את שלו
) היום, בתחילת טיפול אני אומרת: ´אם יכאב, נא לומר לי. אני לא בהכרח יפסיק, אבל כדאי שאדע´ למי שרוצה הסבר אני מסבירה: לפעמים הכאב מתבקש ולפעמים הוא לא הכרחי. אם הוא מתבקש, אני מנחה איך להתמודד אם הוא מיותר, אני לא מכאיבה. יש לי גם נטיה להזהיר כשאני יודעת שזה יכאב. אני נוטה להסביר לאנשים את ההיגיון הבא: אם משהו כואב כשלא נוגעים בו, הנגיעה תגביר, מן הסתם, את הכאב. אם אני לוחצת במקום בריא - הוא לא יכאב מעבר לתחושת הלחץ אני לא מכאיבה כי הכאב לא נמצא באצבעותיי, רק מעוררת וחושפת את מה שממילא נמצא בגוף המטופל. בעניין הרגשי, כן, אני נוגעת הרבה בכאב של אנשים. ומלמדת איך לקבל אותו כחלק מאיתנו, מהעולם החוויות שלנו איך לזרום איתו ולהזרים אותו אל מחוץ לגופנו, איך להשתמש בו כמו קרש קפיצה, וליצור בעזרתו דברים מופלאים בחיינו איך להפוך אסון להזדמנות. הכאב הוא חלק בלתי נפרד מחיינו ואי אפשר להתחמק ממנו, ממש כמו כל רגש ותחושה אחרים בחיינו. עבורי, הוא גם חומר עבודה, וגם כלי עבודה אדם מגיב לכאב פיזי, ממש כמו שהוא מגיב לכאב רגשי. אפשר להשתמש בכאב פיזי כדי ללמד טכניקה להתמודדות עם כאב רגשי.
דוד, הצלחתי לענות?
 
../images/Emo8.gifנו, גם אני חשבתי שאתחמק...

ראשית תודה לכולם על התשובות! שנית... סליחה, אבל זה יהיה ארוך... בערך כמו כולם, גם אני התחלתי בקורס בו אמרו לי "אל תכאיב". בשלב מסוים, עשיתי טיפולים שבהם הידיים "הלכו מעצמם" למקומות שלחץ בהם יצר הקרנה של כאב למקומות אחרים, והמטופלים שלי (אז) ביקשו שאלחץ שם עוד, עוד, עוד... המשכתי מקורס לקורס, מ"תמורות" שם אמרו בהתחלה לא להכאיב בכלל ובשנה השניה להכאיב קצת, עד לטאו-שיאצו שמכאיבים מאוד... איפהשהו לאורך הדרך, הטאי-צ´י נכנס לטיפולים שלי. היום לפעמים קצת קשה לי לקרוא למה שאני עושה "שיאצו", כי הידיים שלי עושות בטיפולים המון דברים שמעולם לא למדתי בשום מקום, ולא ראיתי (ולא הרגשתי) אף מטפל בשיאצו עושה אותם (חוץ ממטפלים שעושים כבר הרבה שנים טאי-צ´י). אני לא מתכנן שום דבר בטיפול מראש, ופשוט נותן לידיים לעבוד. אם יוצא שזה כואב - כנראה שזה מה שצריך להיות. אם יוצא שזה נעים - כנ"ל. אני סומך על הידיים שלי שיעשו מה שצריך, בלי ש"אני" אתערב. לפעמים היחס בין נעים לכואב הוא בסביבות 70-80% כואב, לפעמים יותר, לפעמים הרבה פחות; אני לא מתכנן את הטיפול, כך שאני אף-פעם לא יודע מראש מה יהיה. יש מטופלים שקיבלו ממני רק טיפולים "כואבים", יש כאלה שפעם ככה ופעם ככה; בשנים האחרונות לא היו הרבה שקיבלו רק טיפולים "נעימים", אבל היו. בדרך-כלל הכאב הוא "כאב מרשים", כלומר אני לוחץ בנקודה X והמטופל מרגיש כאב בכלל במקום אחר; זה דבר שרוב המטופלים לא מצפים לו, ולמרות שזה לא תענוג, במידה מסוימת זה מראה להם שאני יודע מה אני עושה. לפעמים אני יודע מראש לאן הכאב ילך, ואז זה עוד יותר "מרשים", אבל זה לא קורה תמיד. במקום כאב יכולים להופיע לחץ (מבפנים החוצה, ולא במקום עליו אני לוחץ), זרימה מתחת לעור, דגדוג, חום, או ממש תחושה שסכין חותכת בבשר, או ששיפוד ננעץ בתוך הגוף - שוב, לא בהכרח קרוב למקום עליו אני לוחץ. כאב מהסוג הזה בדרך נותן למטופל הרגשה ברורה ש"קורה משהו", וזה לא "סתם כואב". יש אנשים שנהנים מהתחושה של זרימה, או חום, או דגדוג; יש שממש לא. אני אף-פעם לא יודע מראש מי יכאב ולמי לא. היו כאלה שבכו. אף-אחד לא קילל, למרות שאני אומר להם שמותר...
היו שתי מטופלות שהיכו אותי בזמן הטיפול, מרוב כאבים. נתתי להן "להוציא קיטור" והמשכתי לתת לידיים לטפל. שתיהן חוזרות אלי לטיפולים, כי הן מרגישות זה עוזר להן. רוב המטופלים חוזרים, לא כולם. אצל רוב המטופלים יש שיפור, לא אצל כולם. כמעט בכל טיפול אני משלב אלמנטים "נעימים", כמו מתיחות לצוואר, לידיים ולרגליים, ROCKING - ניעורים עדינים (או לא...) ו"חימום" (הנחת היד על מקום כלשהו, בלי לחץ בכלל, והשארתה שם זמן מה) - אבל זה לא כדי "לפנק" ולא כדי להקל על המטופל לקבל את הטיפול, אלא כי זה מה שהידיים שלי (חושבות? מרגישות?) שהמטופל צריך כרגע. סימן אחד לכך שאני נכנס חזק מדי, ולא משנה אם כואב או לא: אם המטופל מדווח על קושי לנשום, תחושה של "לחץ בחזה" או "מועקה בחזה", אני יוצא מייד
, נותן לעצמי שתי סטירות ונכנס שוב, יותר ברגישות. זה יכול לקרות גם אם אין כאב. היום נדיר שזה קורה לי, בעבר היה קורה יותר. יש קשר הדוק למידת הריכוז שלי בטיפול – אם אני "בתוך הטיפול", רוב הסיכויים שזה לא ייקרה. אני צריך תמיד להיות בקשר עם המטופל ולקבל ממנו מידע, מה ואיך הוא מרגיש. מהסיבה הזו, נדיר שאני נותן למטופל להירדם בטיפול - אסור לי לסמוך על מה ש"נדמה לי" שהוא מרגיש, אני חייב לשאול אותו (ורוב המטופלים לא עונים מתוך שינה...). עם זאת, יש מקרים שאני נותן למטופל להירדם, ואז אני מטפל הרבה יותר עדין ולא לוקח סיכונים. הרבה פעמים אני מדבר עם המטופלים בזמן הטיפול על התחושות שמתעוררות במהלכו; לא רק הכאב, אלא זכרונות ואסוציאציות, מחשבות ורעיונות. אני לא פסיכולוג, לא מנסה לנתח שום דבר, רק משקף להם מה שהם בעצמם מעלים. מה שאני כן משתדל לעשות הוא לגרום למטופלים לצחוק
, דוקא בזמן שכואב. אני מסביר איך "מעגל הכאב" גורם לגוף להתכווץ, ומעודד אותם לצחוק כדי לשבור את המעגל. בדיחות (בעיקר גרועות, כי אני ממש לא יודע לספר...
), פרצופים, קולות, ולפעמים פשוט פקודה ישירה: "לצחוק! עכשיו" - כל מה שעובד. מי שיכול לצחוק על עצמו בזמן שאיזה מטורף לבוש בלבן דוחף לו אצבעות לתוך הקישקעס ( = אני, בזמן טיפול בבטן
), והוא נאנק מכאבים - יוכל לצחוק על עצמו גם בחוץ, אחרי הטיפול. זה דבר מאוד חשוב. אלמנט חשוב אחרון הוא הנשימה. הנשימה חייבת להיות משוחררת. גם שלי, גם של המטופל. לא אכפת לי אם מטופל יתנשף כמו כלב ביום חמסין, או שינשום נשימות מלאות ואיטיות - רק שלא יעצור את הנשימה, במיוחד כשכואב. זה הרבה יותר קשה ממה שנדמה, וצריך להזכיר את זה כל כמה דקות - אבל כאשר מטופל לומד לשים-לב מתי הוא עוצר את נשימתו, במיוחד תחת כאב, הוא לא "שוכח" את זה בחדר-הטיפולים - זה דבר שהוא לוקח איתו, לחיים. בסוף טיפול, אני משתדל לתת למטופל "משהו", מטלה יומית לקחת הביתה: תרגיל נשימה, או משהו בבריאותו לשים לב אליו ולספר לי בשבוע הבא – משהו שיגרום לו, מצד אחד, להיות יותר מודע למעשיו, ומצד שני יזכיר לו את הטיפול שהוא קיבל – ויקבל. הזמן בין טיפול לטיפול הוא זמן חשוב מאוד, והרבה דברים יכולים לקרות שם שישפיעו על הצלחת סדרת הטיפולים – אני רוצה שהמטופל יחשוב על מה שקורה איתו במהלך הזמן הזה, שישים לב מה הוא עושה שעוזר לו – או מפריע לו. (לוקח הרבה אויר, מוציא, שוב פעם...) אוף, מאוחר. קחו את זה לבינתיים, אם זה בכלל יעניין מישהו (אם בכלל הצלחתם להגיע עד כאן!
), נמשיך מחר... לילה טוב!
 

אסתי123

New member
כאב ויתרונותיו

הי דוד אנחנו מטפלים באנשים שמחפשים ריפוי, מזור, שסובלים בעיות גופניות , ריגשיות, זוגיות...המטרה שלנו לעזור, לרפא, להקל. כאב בטיפול הוא בכלל לא הנושא. הנושא הוא הריפוי.!!!!! האם כשחולה מגיע לרופא ,הרופא חושב ומתלבט איך לא להכאיב לו????? איך לעשות לו טוב כדי שהחולה יחזור אליו שוב?? רופא מחליט על טיפול לפי המחלה, אם צריך ניתוח, הוא ימליץ על ניתוח, אם דרוש טיפול אחר, ימליץ עליו. כואב או לא כואב ,זה בכלל לא עומד על הפרק. בטיפול קינסיולוגי כמעט ואין כאבים פיזיים. אבל כאבים נפשיים ,יש ועוד איך. בכלל אני רואה את הטיפול כמוגלה שנמצאת בגוף- ראש- נפש, ועלי לעזור למטופל לראות אותה ברור ו--"לוותר" עליה. התהליך אינו פשוט ולעיתים קרובות כואב כואב. אך הרווח בצידו - ריפוי!!!!! כול-טוב ובהצלחה
 
למעלה