../images/Emo8.gifנו, גם אני חשבתי שאתחמק...
ראשית תודה לכולם על התשובות! שנית... סליחה, אבל זה יהיה ארוך... בערך כמו כולם, גם אני התחלתי בקורס בו אמרו לי "אל תכאיב". בשלב מסוים, עשיתי טיפולים שבהם הידיים "הלכו מעצמם" למקומות שלחץ בהם יצר הקרנה של כאב למקומות אחרים, והמטופלים שלי (אז) ביקשו שאלחץ שם עוד, עוד, עוד... המשכתי מקורס לקורס, מ"תמורות" שם אמרו בהתחלה לא להכאיב בכלל ובשנה השניה להכאיב קצת, עד לטאו-שיאצו שמכאיבים
מאוד... איפהשהו לאורך הדרך, הטאי-צ´י נכנס לטיפולים שלי. היום לפעמים קצת קשה לי לקרוא למה שאני עושה "שיאצו", כי הידיים שלי עושות בטיפולים המון דברים שמעולם לא למדתי בשום מקום, ולא ראיתי (ולא הרגשתי) אף מטפל בשיאצו עושה אותם (חוץ ממטפלים שעושים כבר הרבה שנים טאי-צ´י). אני לא מתכנן שום דבר בטיפול מראש, ופשוט נותן לידיים לעבוד. אם יוצא שזה כואב - כנראה שזה מה שצריך להיות. אם יוצא שזה נעים - כנ"ל. אני סומך על הידיים שלי שיעשו מה שצריך, בלי ש"אני" אתערב. לפעמים היחס בין נעים לכואב הוא בסביבות 70-80% כואב, לפעמים יותר, לפעמים הרבה פחות; אני לא מתכנן את הטיפול, כך שאני אף-פעם לא יודע מראש מה יהיה. יש מטופלים שקיבלו ממני רק טיפולים "כואבים", יש כאלה שפעם ככה ופעם ככה; בשנים האחרונות לא היו הרבה שקיבלו רק טיפולים "נעימים", אבל היו. בדרך-כלל הכאב הוא "כאב מרשים", כלומר אני לוחץ בנקודה X והמטופל מרגיש כאב בכלל במקום אחר; זה דבר שרוב המטופלים לא מצפים לו, ולמרות שזה לא תענוג, במידה מסוימת זה מראה להם שאני יודע מה אני עושה. לפעמים אני יודע מראש לאן הכאב ילך, ואז זה עוד יותר "מרשים", אבל זה לא קורה תמיד. במקום כאב יכולים להופיע לחץ (מבפנים החוצה, ולא במקום עליו אני לוחץ), זרימה מתחת לעור, דגדוג, חום, או ממש תחושה שסכין חותכת בבשר, או ששיפוד ננעץ בתוך הגוף - שוב, לא בהכרח קרוב למקום עליו אני לוחץ. כאב מהסוג הזה בדרך נותן למטופל הרגשה ברורה ש"קורה משהו", וזה לא "סתם כואב". יש אנשים שנהנים מהתחושה של זרימה, או חום, או דגדוג; יש שממש לא. אני אף-פעם לא יודע מראש מי יכאב ולמי לא. היו כאלה שבכו. אף-אחד לא קילל, למרות שאני אומר להם שמותר...
היו שתי מטופלות שהיכו אותי בזמן הטיפול, מרוב כאבים. נתתי להן "להוציא קיטור" והמשכתי לתת לידיים לטפל. שתיהן חוזרות אלי לטיפולים, כי הן מרגישות זה עוזר להן. רוב המטופלים חוזרים, לא כולם. אצל רוב המטופלים יש שיפור, לא אצל כולם. כמעט בכל טיפול אני משלב אלמנטים "נעימים", כמו מתיחות לצוואר, לידיים ולרגליים, ROCKING - ניעורים עדינים (או לא...) ו"חימום" (הנחת היד על מקום כלשהו, בלי לחץ בכלל, והשארתה שם זמן מה) - אבל זה לא כדי "לפנק" ולא כדי להקל על המטופל לקבל את הטיפול, אלא כי זה מה שהידיים שלי (חושבות? מרגישות?) שהמטופל צריך כרגע.
סימן אחד לכך שאני נכנס חזק מדי, ולא משנה אם כואב או לא: אם המטופל מדווח על קושי לנשום, תחושה של "לחץ בחזה" או "מועקה בחזה",
אני יוצא מייד
, נותן לעצמי שתי סטירות ונכנס שוב, יותר ברגישות. זה יכול לקרות גם אם אין כאב. היום נדיר שזה קורה לי, בעבר היה קורה יותר. יש קשר הדוק למידת הריכוז שלי בטיפול – אם אני "בתוך הטיפול", רוב הסיכויים שזה לא ייקרה. אני צריך
תמיד להיות בקשר עם המטופל ולקבל ממנו מידע, מה ואיך הוא מרגיש. מהסיבה הזו, נדיר שאני נותן למטופל להירדם בטיפול - אסור לי לסמוך על מה ש"נדמה לי" שהוא מרגיש, אני חייב לשאול אותו (ורוב המטופלים לא עונים מתוך שינה...). עם זאת, יש מקרים שאני נותן למטופל להירדם, ואז אני מטפל הרבה יותר עדין ולא לוקח סיכונים. הרבה פעמים אני מדבר עם המטופלים בזמן הטיפול על התחושות שמתעוררות במהלכו; לא רק הכאב, אלא זכרונות ואסוציאציות, מחשבות ורעיונות. אני לא פסיכולוג, לא מנסה לנתח שום דבר, רק משקף להם מה שהם בעצמם מעלים. מה שאני כן משתדל לעשות הוא לגרום למטופלים
לצחוק
, דוקא בזמן שכואב. אני מסביר איך "מעגל הכאב" גורם לגוף להתכווץ, ומעודד אותם לצחוק כדי לשבור את המעגל. בדיחות (בעיקר גרועות, כי אני ממש לא יודע לספר...
), פרצופים, קולות, ולפעמים פשוט פקודה ישירה: "לצחוק! עכשיו" - כל מה שעובד. מי שיכול לצחוק על עצמו בזמן שאיזה מטורף לבוש בלבן דוחף לו אצבעות לתוך הקישקעס ( = אני, בזמן טיפול בבטן
), והוא נאנק מכאבים - יוכל לצחוק על עצמו גם בחוץ, אחרי הטיפול. זה דבר מאוד חשוב. אלמנט חשוב אחרון הוא הנשימה. הנשימה חייבת להיות משוחררת. גם שלי, גם של המטופל. לא אכפת לי אם מטופל יתנשף כמו כלב ביום חמסין, או שינשום נשימות מלאות ואיטיות - רק שלא יעצור את הנשימה,
במיוחד כשכואב. זה הרבה יותר קשה ממה שנדמה, וצריך להזכיר את זה כל כמה דקות - אבל כאשר מטופל לומד לשים-לב מתי הוא עוצר את נשימתו, במיוחד תחת כאב, הוא לא "שוכח" את זה בחדר-הטיפולים - זה דבר שהוא לוקח איתו, לחיים. בסוף טיפול, אני משתדל לתת למטופל "משהו", מטלה יומית לקחת הביתה: תרגיל נשימה, או משהו בבריאותו לשים לב אליו ולספר לי בשבוע הבא – משהו שיגרום לו, מצד אחד, להיות יותר מודע למעשיו, ומצד שני יזכיר לו את הטיפול שהוא קיבל – ויקבל. הזמן בין טיפול לטיפול הוא זמן חשוב מאוד, והרבה דברים יכולים לקרות שם שישפיעו על הצלחת סדרת הטיפולים – אני רוצה שהמטופל
יחשוב על מה שקורה איתו במהלך הזמן הזה, שישים לב מה הוא עושה שעוזר לו – או מפריע לו. (לוקח הרבה אויר, מוציא, שוב פעם...) אוף, מאוחר. קחו את זה לבינתיים, אם זה בכלל יעניין מישהו (אם בכלל הצלחתם להגיע עד כאן!
), נמשיך מחר... לילה טוב!
