כאב הפרידה

[navada1]

כאב הפרידה

פני 3 חודשים אבדתי את אישי. זה קרה פתאום, כמו בסרט. יום אחד כאב לו משהו ועוד יום ועוד יום עד שהגענו לב:ח, שם נקבעה המילנ הארורה סרטן ולאחר שבועיים וחצי - איננוץ הוא היה בבית, ויתרנו על הטיפולים , הוא היה איתי, בבית, במיטה שלנו. ופתאום איננו. ולמרות שהכל ידעתי - לא ידעתי. המכה היתה נוראעת. בימים הראשונים ובמשך כל הזמן עד היום אני מקופת אהבה ודאגה. אבל הו איננו. האיש שאיתו הלכתי יד ביד, בטוב וברע, הרבה שנים. אני שוכבת במיטה והמשקפיפ וה שעון שלו על המדף. אני מלטפת ומנסה להעביר לו מסר. אני משוחחת איתו ואין תשובה אני רוצה לספר על הילדים על הנכדים. תראה מה אתה מפסיד... אני בטיפול וזה עוזר אבל הדמעות והכאב לא פוסקים לרגע. איך אפשר? איך אפשר כך להמשיך? האם אפשר?

 

[עדי אלה]

ממשיכים. לומדים בדרך הקשה להמשיך.

מישהו חכם אמר לי פעם: "את לא צריכה להפרד ממנו, את צריכה ללמוד לעשות הפרדה בינך לבינו". אז, לא הבנתי את ההבדל, מפני שהייתי עמוק בחוסר היכולת להפנים עצות ואמירות חכמות. לאט, לאט הצלחתי להבין את ההבדל וככה החיים הפכו לאפשריים. הוא, תמיד איתי. מעולם ולעולם לא אפרד ממנו, אבל אני מצליחה בד"כ, להפריד את השכול והאבל מחיי הממשיכים. אולי דרך החשיבה הזו תעזור ולו במעט גם לך. ושיהיה חג שמח.

 

[gshalmonit]

אין ברירה

אני קוראת את מה שאת רושמת וכואבת איתך. חושבת מה לרשום לך כדי לעודד אותך ובעצם גם את עצמי, איבדתי את בעלי לפני שלושה חודשים גם כן אך בפתאומיות. הוא נהרג בתאונת דרכים. אין ניחום אם בפיתאומיות או בידיעה כי אהובך הולך להעלם לך לנצח, אך הנחמה שלי היא שיש לי ילדים, ילדים ממנו, חלק ממנו, הוא - בתוכם! וזה המזל שלי. ועוד אני מנסה לחשוב לעצמי איזה מזל היה לי לחיות איתו 10 שנים, איזה כייף לי שהכרתי אותו שקיבלתי ממנו כל כך הרבה דברים טובים. כמה שזה כואב, מרגישים בתוך הלב. אני לא חושבת שהוא מפסיד את הילדים והנכדים, אני חושבת שהוא רואה וחווה הכל! הוא רק לא יכול לשתף אותך בזה. זו עוד נחמה שלי שעוזרת לי לעבור עוד יום ועוד יום, שהוא תמיד איתי, תמיד איתנו! אני מרגישה אותו, מדברת איתו, מדברת עליו, כל הזמן, עם חברים עם המשפחה, עם הילדים וכך מרגישה קצת יותר טוב. וזה קשה, מאוד קשה וכבר הדמעות מכאיבות בעיניים, אבל, חייבים להמשיך, בשביל הילדים, בשבילו ואולי יום אחד גם בשבילך.

 

[אחת מהצד]

שלום לך,

כן. אפשר. אבל קשה לקלוט את זה אחרי שלושה חודשים. כי הכאב והדמעות.. וגם אחר כך, קשה להמשיך, אבל.. לומדים לחיות עם הקושי. ויש כאלה שנשארים עם הקושי, יש אחרים שמפתחים שרירים אחרים וחדרים חדשים בלב. ויש גם כאלה שקורסים. אבל.. עכשיו מוקדם מדי. הכאב הטרי לא מאפשר לעכל, להפנים, לקבל. תני לזמן להרחיק אותך מעין הסערה ותתכונני לתהליך ארוך. לריצת מרתון.. כשתוכלי, קחי נשימה עמוקה ותתחילי ללמוד ללכת מחדש. ובדרך, כדאי לך להישען על כל מי שאת אוהבת וסומכת, ולכתוב ולהעזר בטיפול מקצועי. בדפים שכאן, מקופלים הסיפורים של כולנו. תוכלי לראות שלמרות הכל.. אפשר.