יתושים
שחר התעורר בפתאומיות והתיישב במיטתו שטוף זיעה קרה. השעה היתה כמעט 3.00 בלילה (בוקר?). הוא לא הצליח להרדם שוב. רק הרגע היא היתה שם, שערה השחור הארוך מתנופף ברוח, עיניה הירוקות רושפות גיצים, והיא מחייכת אליו, והוא רואה את שיני-הפנינים שלה בחושך, ומהלכת, כיסא-הגלגלים שלה לא קיים עוד, כאילו הבריאה תוך יום. וכנפיה כנפי-יתוש גדולות, מרטטות בעונג, היא כולה כמו חצי-אדם חצי-יתוש, שבא למצוץ את דמו. והוא ידע, שהיא תמיד תהיה שם, תמיד תארוב לו, כמו התהום הנמצאת בתוכו. "ססססססססאמו" שחר סינן בשקט, הרים כפכף-גומי וחבט בקיר. יתוש נוסף הלך לעולמו. היה חם ולח בחדר הלא-גדול. מאוורר-התקרה ניסה להשיב מעט רוח, אך לשווא. אחיו הנודניק נחר על המזרן שעל הרצפה, ושחר התחרט שהזמין אותו לבלות אצלו את הרגילה, במן מחוה של רצון טוב ותקווה לפיוס. מאז ומתמיד שחר חלם על יחסי-אחים חמים ואוהבים, כאלו כמו בספרים ובסרטים. אבל אחיו הנודניק היה הילד האהוב, הטוב, המוצלח, כשהיו ילדים, נערים, והאמת, גם עכשיו. אתמול בבוקר אחיו דשדש למטבח בתחתונים ועיניים טרוטות. "יש לך נס-קפה של ´טייסטר´ס-צ´ויס´ או רק את הזבל של עלית"? שחר התעצבן, אבל ענה "וילון מס´ 2". אחיו פשפש בארון ומצא את הפחית. הוא גיחך לעצמו, ולשחר אמר "נו טוב, למה כבר ציפיתי ממך". שחר רתח אבל שתק. במקום לריב העדיף נימה ידידותית ושקטה: "רן, אמא התקשרה מפריז. התעניינה בך המון". "מה היא רצתה?", רן היה קצר-רוח. "לדעת מה שלומך" "אה", הגיב רן בצורה מעמיקה ומפורטת כהרגלו, וחזר להתעסק עם הקפה. הוא לא שאל את שחר אם הוא רוצה גם. הוא לא שאל אותו אם הוא כבר שתה, ולא איך ישן. רן התעניין באדם אחד בלבד – רן. שחר התהפך על הגב. "לעזאזל, כבר 3.00 בלילה והשינה ממני והלאה". הוא נזכר בטיול ההוא בשמורת נחל-דן, כשמצאו פינת-חמד נסתרת ונכנסו עירומים לחלוטין למים. הוא נזכר בצווחותיה המשולהבות כשהמים הקפואים נגעו בטבורה. הוא עטף אותה בזרועותיו כדי לחממה והיא גרגרה כחתולה מרוצה. "יופי" שחר רטן לעצמו "לישון עכשיו כבר בטח לא אצליח". האויר בחדר היה דחוס ומחניק. יתוש נוסף עשה את דרכו אל הירך של שחר. הוא חבט בה ונאנק בלי קול: "יתושים." "יתושים ארורים". אוריאנה "3 בלילה כנראה שהזיתי באתי אלייך לכמה דקות 3 בלילה מה בעצם רציתי רציתי אותך עד שבא לי לבכות".
שחר התעורר בפתאומיות והתיישב במיטתו שטוף זיעה קרה. השעה היתה כמעט 3.00 בלילה (בוקר?). הוא לא הצליח להרדם שוב. רק הרגע היא היתה שם, שערה השחור הארוך מתנופף ברוח, עיניה הירוקות רושפות גיצים, והיא מחייכת אליו, והוא רואה את שיני-הפנינים שלה בחושך, ומהלכת, כיסא-הגלגלים שלה לא קיים עוד, כאילו הבריאה תוך יום. וכנפיה כנפי-יתוש גדולות, מרטטות בעונג, היא כולה כמו חצי-אדם חצי-יתוש, שבא למצוץ את דמו. והוא ידע, שהיא תמיד תהיה שם, תמיד תארוב לו, כמו התהום הנמצאת בתוכו. "ססססססססאמו" שחר סינן בשקט, הרים כפכף-גומי וחבט בקיר. יתוש נוסף הלך לעולמו. היה חם ולח בחדר הלא-גדול. מאוורר-התקרה ניסה להשיב מעט רוח, אך לשווא. אחיו הנודניק נחר על המזרן שעל הרצפה, ושחר התחרט שהזמין אותו לבלות אצלו את הרגילה, במן מחוה של רצון טוב ותקווה לפיוס. מאז ומתמיד שחר חלם על יחסי-אחים חמים ואוהבים, כאלו כמו בספרים ובסרטים. אבל אחיו הנודניק היה הילד האהוב, הטוב, המוצלח, כשהיו ילדים, נערים, והאמת, גם עכשיו. אתמול בבוקר אחיו דשדש למטבח בתחתונים ועיניים טרוטות. "יש לך נס-קפה של ´טייסטר´ס-צ´ויס´ או רק את הזבל של עלית"? שחר התעצבן, אבל ענה "וילון מס´ 2". אחיו פשפש בארון ומצא את הפחית. הוא גיחך לעצמו, ולשחר אמר "נו טוב, למה כבר ציפיתי ממך". שחר רתח אבל שתק. במקום לריב העדיף נימה ידידותית ושקטה: "רן, אמא התקשרה מפריז. התעניינה בך המון". "מה היא רצתה?", רן היה קצר-רוח. "לדעת מה שלומך" "אה", הגיב רן בצורה מעמיקה ומפורטת כהרגלו, וחזר להתעסק עם הקפה. הוא לא שאל את שחר אם הוא רוצה גם. הוא לא שאל אותו אם הוא כבר שתה, ולא איך ישן. רן התעניין באדם אחד בלבד – רן. שחר התהפך על הגב. "לעזאזל, כבר 3.00 בלילה והשינה ממני והלאה". הוא נזכר בטיול ההוא בשמורת נחל-דן, כשמצאו פינת-חמד נסתרת ונכנסו עירומים לחלוטין למים. הוא נזכר בצווחותיה המשולהבות כשהמים הקפואים נגעו בטבורה. הוא עטף אותה בזרועותיו כדי לחממה והיא גרגרה כחתולה מרוצה. "יופי" שחר רטן לעצמו "לישון עכשיו כבר בטח לא אצליח". האויר בחדר היה דחוס ומחניק. יתוש נוסף עשה את דרכו אל הירך של שחר. הוא חבט בה ונאנק בלי קול: "יתושים." "יתושים ארורים". אוריאנה "3 בלילה כנראה שהזיתי באתי אלייך לכמה דקות 3 בלילה מה בעצם רציתי רציתי אותך עד שבא לי לבכות".