יש תקווה לרירית הדקה
התלבטתי קשות אם לכתוב את ההודעה הזאת, כי אני פשוט עוד לא מעכלת את הסיפור הזה, שאותו אני עומדת לפרוס כאן. לאחר ניסיונות להכנס להריון, הריון כימי אחד, וסת שלא מגיעה במשך 80 יום וגילוי של בעית שחלות פוליציסטיות- התחלתי טיפול באיקקלומין אצל מומחה פריון בקופת חולים. רופא מאוד נחמד ומאוד אופטימי (בניגוד אליי). סיבוב ראשון של איקקלומין במינון של כדור אחד ביום הניב הרבה זקיקים קטנים ושום תגובה. הרופא רצה לנסות את אותו מינון שוב. אני התעקשתי שאני רוצה להעלות את המינון. המשכנו באותו מחזור (בלי ארגסט באמצע) למינון של 2 כדורים ביום. ואכן, הופיעו להם לפחות 3 זקיקים בשלים, אבל... רירית שהגיעה לשיא של 5 מ"מ. הייתי ממש בדיכאון. קראתי את כל המחקרים בנושא: רירית אופטימלית היא 9 מ"מ, בין 6-9 מ"מ הסיכויים נמוכים מאוד (יש כאלה שאומרים ש-7 מ"מ זה המינימום) ורירית מתחת ל-5 מ"מ בכלל לא בסטטיסטיקה. מה שנקרא: undisputable facts. חשוב לציין, מ"מ לפה או לשם יכול להיות גם כתוצאה מהבדל במדידה. אצלי מדדו את הרירית שתי טכנאיות שונות, בהפרש של יומיים. מדידה אחת: 5.2 מ"מ, מדידה שנייה: 5.1 מ"מ. התקשרתי לרופא קופ"ח, אשר מצידו הורה לי להזריק למחרת כוריגון. לפני כן, הוא אמר לי: "את מוכנה לתאומים או שלישייה, כן?" (יענו, רפואה מתגוננת). התעצבנתי עליו. הסברתי לו שידוע לי שאין הריונות ברירית כזו, ושאני לא אוהבת שמשלים אותי. הוא אמר לי:"תראי, לרביעייה אולי אין מקום להשתרש ברירית של 5, אבל לתאומים ולשלישייה יש". בו ברגע גמלה בלבי ההחלטה להחליף רופא. הזרקתי את הכוריגון, קיימנו יחסים (בעלי לא הבין למה צריך לנסות באמצע משחק כדורגל למרות שידוע שאין שום סיכוי). למחרת כתבתי הודעות עצובות בפורום ואפילו התייעצתי עם שושי, אולה וזוהרה מצליחה החודש לגבי רופא פרטי. החלטתי ללכת על אחד הרופאים הכי מומלצים. הלכתי לרופא, קיבלתי ממנו פרוטוקול נוסף של איקקלומין, הפעם עם תוספת אסטרופם לעיבוי הרירית, וחיכיתי. חלפו 14 יום מהכוריגון. כידוע, old habits die hard, ולא יכולתי להמנע מההרגל המגונה של בדיקות הריון. נתתי שתן על המקלון, הנחתי אותו בצד והתחלתי לצחצח שיניים. נטלתי את המקלון וראיתי קו אחד. הייתי בטוח שהוא קו הבקרה הידוע לשמצה. ופתאום - מופיע עוד קו. פרצתי מהאמבטיה בהלם, הפה מלא כולו משחת שיניים, עיני טרוטות ונפנפתי עם המקלון מול עיניו המופתעות של בעלי. באותו בוקר עשיתי בדיקת דם - בטא 280. עדיין חשבתי שזה מהשפעת הכוריגון. כעבור 6 ימים בדיקה נוספת- בטא מעל 2000. התדהמה בשיאה. התקשיתי להאמין. חשבתי שזה תיכף נעלם. שאלתי באחד הפורומים: "אם נכנסתי להריון עם רירית של 5 מ"מ, האם הסיכוי שלי להפיל גדול יותר". קיבלתי את התשובה הבאה: "הסיכוי להכנס להריון ברירית של 5 מ"מ שואף לאפס". ואף מילה נוספת. ישבתי וחיכיתי. אתמול, סוף שבוע 6, עשיתי אולטרסאונד. ומה רואות עיני: שני שקי הריון ושני עוברים עם דופק. אני כל כך המומה, שאני פשוט לא מצליחה להתחבר לזה רגשית. אני מתה מפחד מהכל: מהסיבוכים, מההפלות, מהמומים, מלידות פגים, ואם נגיע לזה (הלוואי...) - מגידול תאומים. עוד לא סיפרתי לאף אחד. אני לא יודעת עדיין מה לומר לעצמי. ובכל זאת, הרגשתי, ובעצתה של זוהרה, שאני חייבת לכן את הסיפור הזה. הסיפור הזה נותן תקווה לכל הסיפורים העצובים כאן בפורום של הבנות "מאותגרות הרירית", וגם לסיפורים אחרים שנחשבים חסרי תקווה לפי הסטטיסטיקה הרפואית. ולסיכום, אי אפשר בלי דבריה החכמים של אמי, האדם הריאליסטי ביותר עלי אדמות, ושונאת-רופאים ידועה, שאמרה לי כל הזמן: "אני לא מוכנה לשמוע את השטויות האלה על הרירית. מישהו יודע עם איזו רירית אני נכנסתי להריון? מישהו יודע עם איזו רירית אמא שלי נכנסה להריון? מליארדי נשים לכל אורך ההסטוריה נכנסו להריון ולהן לא מדדו את הרירית. רפואה היא לא מדע מדויק. רפואה היא ניסוי וטעייה. אם את תאמיני - זה יקרה. את לא צריכה עשרה ילדים. את השניים שאת צריכה- יהיו לך". עד כאן הסיפור המדהים שלי. כולי תקווה שבקרוב מאוד כולכן תמצאנה את הדרך לנס הפרטי שלכן, ואם הצלחתי בעצם הסיפור הזה לתת למישהי אחת תקווה - זה שכרי. מחזיקה אצבעות לכולן!
התלבטתי קשות אם לכתוב את ההודעה הזאת, כי אני פשוט עוד לא מעכלת את הסיפור הזה, שאותו אני עומדת לפרוס כאן. לאחר ניסיונות להכנס להריון, הריון כימי אחד, וסת שלא מגיעה במשך 80 יום וגילוי של בעית שחלות פוליציסטיות- התחלתי טיפול באיקקלומין אצל מומחה פריון בקופת חולים. רופא מאוד נחמד ומאוד אופטימי (בניגוד אליי). סיבוב ראשון של איקקלומין במינון של כדור אחד ביום הניב הרבה זקיקים קטנים ושום תגובה. הרופא רצה לנסות את אותו מינון שוב. אני התעקשתי שאני רוצה להעלות את המינון. המשכנו באותו מחזור (בלי ארגסט באמצע) למינון של 2 כדורים ביום. ואכן, הופיעו להם לפחות 3 זקיקים בשלים, אבל... רירית שהגיעה לשיא של 5 מ"מ. הייתי ממש בדיכאון. קראתי את כל המחקרים בנושא: רירית אופטימלית היא 9 מ"מ, בין 6-9 מ"מ הסיכויים נמוכים מאוד (יש כאלה שאומרים ש-7 מ"מ זה המינימום) ורירית מתחת ל-5 מ"מ בכלל לא בסטטיסטיקה. מה שנקרא: undisputable facts. חשוב לציין, מ"מ לפה או לשם יכול להיות גם כתוצאה מהבדל במדידה. אצלי מדדו את הרירית שתי טכנאיות שונות, בהפרש של יומיים. מדידה אחת: 5.2 מ"מ, מדידה שנייה: 5.1 מ"מ. התקשרתי לרופא קופ"ח, אשר מצידו הורה לי להזריק למחרת כוריגון. לפני כן, הוא אמר לי: "את מוכנה לתאומים או שלישייה, כן?" (יענו, רפואה מתגוננת). התעצבנתי עליו. הסברתי לו שידוע לי שאין הריונות ברירית כזו, ושאני לא אוהבת שמשלים אותי. הוא אמר לי:"תראי, לרביעייה אולי אין מקום להשתרש ברירית של 5, אבל לתאומים ולשלישייה יש". בו ברגע גמלה בלבי ההחלטה להחליף רופא. הזרקתי את הכוריגון, קיימנו יחסים (בעלי לא הבין למה צריך לנסות באמצע משחק כדורגל למרות שידוע שאין שום סיכוי). למחרת כתבתי הודעות עצובות בפורום ואפילו התייעצתי עם שושי, אולה וזוהרה מצליחה החודש לגבי רופא פרטי. החלטתי ללכת על אחד הרופאים הכי מומלצים. הלכתי לרופא, קיבלתי ממנו פרוטוקול נוסף של איקקלומין, הפעם עם תוספת אסטרופם לעיבוי הרירית, וחיכיתי. חלפו 14 יום מהכוריגון. כידוע, old habits die hard, ולא יכולתי להמנע מההרגל המגונה של בדיקות הריון. נתתי שתן על המקלון, הנחתי אותו בצד והתחלתי לצחצח שיניים. נטלתי את המקלון וראיתי קו אחד. הייתי בטוח שהוא קו הבקרה הידוע לשמצה. ופתאום - מופיע עוד קו. פרצתי מהאמבטיה בהלם, הפה מלא כולו משחת שיניים, עיני טרוטות ונפנפתי עם המקלון מול עיניו המופתעות של בעלי. באותו בוקר עשיתי בדיקת דם - בטא 280. עדיין חשבתי שזה מהשפעת הכוריגון. כעבור 6 ימים בדיקה נוספת- בטא מעל 2000. התדהמה בשיאה. התקשיתי להאמין. חשבתי שזה תיכף נעלם. שאלתי באחד הפורומים: "אם נכנסתי להריון עם רירית של 5 מ"מ, האם הסיכוי שלי להפיל גדול יותר". קיבלתי את התשובה הבאה: "הסיכוי להכנס להריון ברירית של 5 מ"מ שואף לאפס". ואף מילה נוספת. ישבתי וחיכיתי. אתמול, סוף שבוע 6, עשיתי אולטרסאונד. ומה רואות עיני: שני שקי הריון ושני עוברים עם דופק. אני כל כך המומה, שאני פשוט לא מצליחה להתחבר לזה רגשית. אני מתה מפחד מהכל: מהסיבוכים, מההפלות, מהמומים, מלידות פגים, ואם נגיע לזה (הלוואי...) - מגידול תאומים. עוד לא סיפרתי לאף אחד. אני לא יודעת עדיין מה לומר לעצמי. ובכל זאת, הרגשתי, ובעצתה של זוהרה, שאני חייבת לכן את הסיפור הזה. הסיפור הזה נותן תקווה לכל הסיפורים העצובים כאן בפורום של הבנות "מאותגרות הרירית", וגם לסיפורים אחרים שנחשבים חסרי תקווה לפי הסטטיסטיקה הרפואית. ולסיכום, אי אפשר בלי דבריה החכמים של אמי, האדם הריאליסטי ביותר עלי אדמות, ושונאת-רופאים ידועה, שאמרה לי כל הזמן: "אני לא מוכנה לשמוע את השטויות האלה על הרירית. מישהו יודע עם איזו רירית אני נכנסתי להריון? מישהו יודע עם איזו רירית אמא שלי נכנסה להריון? מליארדי נשים לכל אורך ההסטוריה נכנסו להריון ולהן לא מדדו את הרירית. רפואה היא לא מדע מדויק. רפואה היא ניסוי וטעייה. אם את תאמיני - זה יקרה. את לא צריכה עשרה ילדים. את השניים שאת צריכה- יהיו לך". עד כאן הסיפור המדהים שלי. כולי תקווה שבקרוב מאוד כולכן תמצאנה את הדרך לנס הפרטי שלכן, ואם הצלחתי בעצם הסיפור הזה לתת למישהי אחת תקווה - זה שכרי. מחזיקה אצבעות לכולן!
