חד סיטרי
איש אינו יודע כמוני את הלילה, איש אינו חי את הלילה, כמוני, כמוני, אין איש גווע בלילה ברחוב העצב החד סטרי. הדרך נראית לי... מי אמר שהדרך נראית לי?- הדרך בקבוקה ומבולקקה עד טיפת נשימתי האחרונה. לילה לילה פורשת הדרך שק עבה של דומייה אורבת לעיקבותי המתנודדים על עקבי העצב הסבוא. לא, הדרך אינה נראית לי, כי מעולם אינה חוזרת על עצמה הלוך ושוב, ולעולם חוזרת היא רק אל עצמי- כדרך חיי על בית הבליעה ‟ אל רחוב העצב החד סטרי אשר כל נהרות בבל שבו לא הושיבוני לבכות על גדותיו (אגב, מה זה בכי?), כי עשיתיו סמבטיון של שיכר שישמח לבב אנוש בדרך ל"שם" שאין לו אף פעם שום "כאן". מי אמר שהדרך אינה נראית לי?! - הדרך נראית לי בהחלט, כי את רחוקה וקרוב לי יותר הירח ועל קורקבן תופו הצהוב אתופף לך בשני אגרופי אהבתי את כל הכינויים הרחוביים כל כך והרכים כל כך (סוטתי התמה, כעורתי היפה,מחמל מילתי בלי ועם ה"יוד") שלא הספקתי לאומרם בהיותך סמוכה לעיני עד כדי אין היותך, עד כדי לראותך מסדקי עיניי המצומצמות כמרוחק הסתערותו של המכחול על הבד. הדרך נראית לי... מי אמר שהדרך נראית לי?! - הדרך - זה אני המשרך בדידותי ומקולל במעי לויתן הלילה עד אינני... אבל איני רוצה להיות אינני - אני רוצה להיות ישני בכל: במדרוני שמחה ועליות העצב, בעץ, במים ובלחם, ביין ובאישה, ובעפר אשר אני מוחץ, בסוליותי... איני רוצה להיות אינני! - אני רוצה להיות ישני בכל שניה, כי אין זמני ניתן לי באשראי בלא קצב ומשורה, שלי הוא - כל עוד אני עומס על מחוגי ליבו משא רצונותי וחשקי הנהפכים לקודש קודשים ככל אשר אני חוטא יותר, פורע חוק הולכי בתלם. כי מי שאין חסר לו זמן - שכיר יום טפיל הוא, חי על קצבתו עד בוא הקץ - קיצו של זחל על גחונו... לא, איני רוצה להיות אינני שכזה - אני רוצה להיות ישני, ואם חסר לי זמן אני שוכב שלשום וקם אתמול כדי היום לצקת ולעצב פני המחר, כי המחר אינו יליד מחר אף פעם, הוא בן האתמולים ושלשומים, דוקרב סורר ביני לבין הזמן... הנה לכן אני שוכב שלשום למען המחר, הנה לכן איני רוצה להיות אינני, הנה לכן אני רוצה להיות ישני ברחוב העצב החד סטרי - ארור שכאיזה, שנוא שכאיזה ואהוב שכאיזה וחוזר חלילה...
