וזו טעותך, לדעתי
משום שלדעתי הנזק היה רב ועצום, לדעתי. והנזק היה - מתן לגיטימאציה לכוחנות ולאלימות ועידוד האנרכיה. יש לזכור, כי לא מדובר במרי אזרחי בעניין פנימי, אלא במרי של קבוצת אנשים (ערביי ישראל), בני לאום שאיתו נמצאת מדינת ישראל בעימות קשה, ושאותה קבוצה רואה עצמה חלק מאותו לאום תומכת בו. נכון שלא כל ערביי ישראל הינם מחבלים ונכון שלא כולם מוכנים להסתכן בפעילות חבלנית נגד המדינה, אבל מרביתם (אם לא כולם) *מזדהים* עם: 1. מאבקם של אחיהם הפלישתינאים במדינת ישראל. 2. היו שמחים אילו מדינת ישראל תושמד ע"י מדינות ערב, אם היה הדבר אפשרי. 3. אינם מזדהים (ובצדק, לדעתי) עם דגל המדינה והמנונה. 4. אינם מוכנים לקבל את אופיה היהודי של מדינת ישראל. 5. וכלל אינם רואים במדינת ישראל כמדינתם, אלא כארצם שנכבשה ע"י היהודים. במילים פשוטות וברורות - מדובר במיעוט עויין למדינת ישראל, בעיקרון, שמוכן לשמור על "שקט" רק בלית ברירה, מטעמים של נוחיות וחשש להיפגע. ואם נפגין חולשה וניתן להם היום לחסום כבישים, מחר הם ינקטו בפעילות אחרת, מסוכנת יותר. לכן, למרות שהדבר אינו קל בעיני מוסרית, צריך היה לנהוג בהם ביד קשה, כפי שנהגה המשטרה, כדי להרתיע אותם. ו לדעתי הי ראוי לנהוג כך גם אם לא היתה נשקפת לשוטרים סכנת חיים, קל וחומר כשנשקפה להם סכנת חיים. אכן, מציאות חיינו במזרח התיכון מציבה בפינו לעתים קרובות - קרובות מדי -דילמות מוסריות קשות מאד, שהלואי שלא היינו צריכים לעמוד בפניהם. אבל משעה שכך נגזר - עלינו להיות חכמים, אם רצונו להתקיים, ושאלת עצם קיומנו אינה מובנת וברורה מאליה, לדעתי. באבא