יש קטע רע (ט'),

Lovely locks

New member
יש קטע רע (ט'),

לפני שלושה שבועות הפסיכיאטר אמר את השם הנורא ההוא, 'סכיזופרניה',
ומאז כל החתיכות הקטנות מתחברות (לפחות כאן, לפחות כאן).

מעבר לכל מחשבות השווא הקדחתניות, שהותירו אותי נעולה ודוממת בתוך חדרים וההזיות הקטנות, המבעיתות, שגרמו לי לנשום בספירה לאחור (אבל מהר, הן עברו מהר),
אני יכולה להבין למה
כל כך קשה לי בשנים האחרונות ונהיה קשה יותר ויותר לחבר דברים (מעבר לאותן חתיכות קטנות).
השערות לא מובילות למסקנות נכונות. לא מסוגלת לתכנן הלאה, גם לא לחצי השעה הקרובה. לא זוכרת מה עשיתי אתמול, או לפני כן או היום בצהריים.

הפגיעה הקוגניטיבית הארורה.

וזה נהדר לי, שהתרופות מרחיקות ממני את מחשבות השווא והפסיכוזה שקטה וגם אני,
אבל המח שלי, שום דבר לא יכול להחזיר את מה שאבד, היכולות שלי, הן היו די מדהימות. היו ואינן.

ואני מפחדת. אני לא רוצה להיות אחראית לעצמי. קבלתי סוג של חותמת לכך שהשיפוט שלי לקוי באופן תמידי- כן פסיכוטית, לא פסיכוטית.
עד הטעות הבאה, עד ניתוח הדברים המעוות הבא. ומה שיגיע כתוצאה מכך.

--

אוף.
 
סכיזופרניה או לא סכיזופרניה

אני יכולה להבין את הפחד ואת התסכול, אבל ממה שאני מכירה אותך, מהמעט הזה, אני חושבת שיש לך יכולת מופלאה להמליל את המחשבות שלך בצורה מופתית ומרתקת, ואני, לפחות מכאן, לא רואה שום פגיעה קוגניטיבית בזרם הרהוט של המילים שלך. במילים שלך את יכולה לברוא לעצמך עולמות טובים, למילים יש הרבה כוח. אני יודעת, כי זאת ההצלה שלי.
 

Lovely locks

New member
ממש תודה.

גם כאן, למען האמת, אני מרגישה שיש נסיגה, אבל מצד שני, אולי מדובר בקטע סובייקטיבי ותו לא.
 


 

levshavur

New member
ללבלי לוקס טריגר

שלום לך
סכיזופרניה היא כמו כל מחלה אחרת עם הבעיות שלה
אם תקחי את התרופות כמו שצריך תוכלי לתפקד רגיל, או הכי קרוב לזה.
הייתה לי חברה עם סכיזופרניה שמאוד מאוד מוכשרת בכמה תחומים ולמדה באוניברסיטה ובשלב מסויים
הפסיקה עם התרופות והתחרפנה לגמרי. ההורים שלה סרבו לאשפז אותה והחליטו שהיא תהיה אצלי בבית (היא
פחדה להיות לבד בבית שלה) אז טיפלתי בה במשך שבוע וזה היה עצוב לראות אותה במצב הזה (וגם מסוכן היא שברה עליי כוס עם מים,למזלי רק נרטבתי השברים נפלו על הרצפה) כשזה הגיע למצב של לקפוץ מהחלון
אמרתי לאמא שלה שצריך לאשפז לואמה אני לא לוקחת יותר אחריות...ולמה אני מספרת לך את זה שתדעי כמה חשוב לקחת את התרופות.
לעומתה אני מכירה מישהי עם סכיזופרניה קשה שעשתה תואר באוניברסיטה הפתוחה לקחה קורס בסמסטר אבל
אחרי 10 שנים הוציאה תואר...
ישנו גם הסרט נפלאות התבונה אם לא ראית אותו שווה לך לראות אותו זה סיפור אמיתי...
אני מקווה שלאט לאט יחזרו לך הכוחות...
ואל תתייאשי...
לבשה.
 

Lovely locks

New member
אני די לא שם,

בקטע של ההתחרפנות. ייתכן שעוד יש בי איזון כלשהו. לא שלא חוויתי שלל דברים מבעיתים, אבל זה מעולם לא השפיע על החוץ. רק עליי (כמעט).

וכן, למרות ההתנגדות הנחרצת שלי לכדורים, נוגד הפסיכוזה שניתן לי עזר לי מאוד. אז אמשיך ליטול אותו.

אני מקווה שאוכל להוציא תואר (מתי? שהוא?) ולמצוא עבודה וכו' וכו'.

אשתדל לא להתייאש.
תודה.
 
זו באמת אבחנה קשה ומפחידה מאוד.

בא לי להגיד לך שלא תקבלי אותה כל כך מהר, חוות דעת שנייה ודברים כאלו, אבל משהו בהודעה שלך מרגיש כאילו עם כל הפחד משהו בלשמוע את זה הרגיע אותך, כמו שמרגיע אותנו שמישהו מעז לומר בקול את מה שאנחנו יודעים הרבה זמן בשקט.
אני צודקת?

אם התרופות עובדות זה טוב. אני חושבת שהדבר החשוב הבא הוא למצוא סביבה חברתית שעובדת... וזה אולי אפילו יותר מסובך. בטח אחרי מסע הדירות שעברת השנה. ובכל זאת, חוג חברתי מיטיב יכול לספק הרבה יציבות ושמירה.

אני מצטרפת לאלומה שכתבה לך שהיכולות המדהימות שלך ניכרות כאן בכל הודעה. אל תמהרי להאמין שהן אבדו. קל לייצר מציאות כזו כשמאמינים בזה. תבחרי להאמין אחרת. וזה ייצר מציאות אחרת.
 

Lovely locks

New member
יכול להיות.

בין אם זה נכון, בין אם זה לא.
אני לא יודעת. אני רק יודעת שהכדורים סוף סוף עושים את מלאכתם.

והבטחתי לידיד שלי שהשנה אני לא מנסה להתאבד, נשארת בטיפול ונשארת בדירה שנה שלמה. הכי בייבי סטפס.

ואין לי מושג איך מוצאים ומה. אני אמורה ללכת לבט"ל, לראות אם יסכימו שם לעזור לי למצוא תעסוקה נתמכת. ואולי כן, אולי לא. אבל אני סקפטית. עוד באירופה הייתי סקפטית.

ותודה, מחמיא לי מאוד. :>
 
בחם הזה אי אפשר להיות סקפטים

זה לא אירופה כאן,
כאן צריך להאמין!

תשמעי, זה הבטחות גדולות מאוד. מה יעזור לך לקיים אותן?
 
למעלה