יש משהו
בלהיות אחרי לידה, בלהיות אמא לשניים שלא מאפשר לך להתלונן החיים חייכו אלי- את זה אני רואה בכל דקה ושניה: יש לי שני ילדים מדהימים שלא יכולתי לבקש משהו יותר טוב מהם. כל אחד מהם מתאים לי בול וביחד הם פשוט ממלאים אותי אושר. באמת! זו הרגשה מדהימה! ואני מרגישה כל יום את השינוי שחל בי מאז שנולד השני. כאילו דברים קיבלו פרופורציות, העולם כבר לא שחור ולבן ואני רגועה יותר. אנשים אומרים לי שיש לי מין רוגע בפנים שהם לא ראו אצלי כבר הרבה זמן ואני באמת מרגישה מין התבגרות או לא יודעת איך לקרוא לזה שגורמת לי להיות יותר מבינה, יותר מקבלת ופתאום התחושה היא ש-30 יהיה העשור שלי.... אבל זה לא מעלים את חוסר הנוחות שלי מהגוף שלי ולמרות שסיימתי את ההריון עם עודפים לא נוראיים, שבהחלט אפשר להתגבר עליהם בדרכים לגיטימיות, אני מרגישה כאילו אין לי זמן, כאילו אני בסוג של מירוץ להוריד ולהוריד עד שאחזור כבר למכנסיים שלי, עד שלא יראו עלי לחלוטין שהייתי בהריון עד ש... עד מתי בעצם? עד שלא יהיה לי כוח? להעביר את שעות אחה"צ בבית עם שני ילדים זה לא פשוט. איך אעשה את זה אם לא יהיה לי כוח אפילו להרים את עצמי מהספה? ילדים עושים המון רעש, איך אוכל להתמודד עם זה אם הראש יתפוצץ לי שוב כמו תמיד כשאני רעבה? ואיך אלך איתם לטייל ולשחק אם לא אוכל לזוז? מצד שני, איך אלך איתם לטייל ולשחק כשאני מתביישת באיך שאני נראית וכל הזמן נדמה לי שאנשים צוחקים עלי? ובכלל, אנשים... אנשים לא מוכנים לקבל הפרעות אכילה אצל אמהות. בינינו- גם מופרעות אכילה לא מוכנות לקבל שהתופעה קיימת אצל אמהות. אמהות אמורות להיות סוג של סופרוומן- שמתגברות על כל הבעיות שלהן רק בזכות העובדה שיצא מהן תינוק. זה לא עובד ככה. בעיות לא נעלמות בהריון ואם כבר- בעיות של ה"א רק מתעצמות בהריון. ועכשיו אני סתם כותבת תירוצים כי מה שחשוב עכשיו זה לא אני אלא הילדים שלי. ושלא תבינו לא נכון- אני באמת באמת מאושרת בילדים שלי! רק שיש לי עוד צדדים מעבר לאמהות. טוב הבן שלי בוכה חייבת לרוץ...
בלהיות אחרי לידה, בלהיות אמא לשניים שלא מאפשר לך להתלונן החיים חייכו אלי- את זה אני רואה בכל דקה ושניה: יש לי שני ילדים מדהימים שלא יכולתי לבקש משהו יותר טוב מהם. כל אחד מהם מתאים לי בול וביחד הם פשוט ממלאים אותי אושר. באמת! זו הרגשה מדהימה! ואני מרגישה כל יום את השינוי שחל בי מאז שנולד השני. כאילו דברים קיבלו פרופורציות, העולם כבר לא שחור ולבן ואני רגועה יותר. אנשים אומרים לי שיש לי מין רוגע בפנים שהם לא ראו אצלי כבר הרבה זמן ואני באמת מרגישה מין התבגרות או לא יודעת איך לקרוא לזה שגורמת לי להיות יותר מבינה, יותר מקבלת ופתאום התחושה היא ש-30 יהיה העשור שלי.... אבל זה לא מעלים את חוסר הנוחות שלי מהגוף שלי ולמרות שסיימתי את ההריון עם עודפים לא נוראיים, שבהחלט אפשר להתגבר עליהם בדרכים לגיטימיות, אני מרגישה כאילו אין לי זמן, כאילו אני בסוג של מירוץ להוריד ולהוריד עד שאחזור כבר למכנסיים שלי, עד שלא יראו עלי לחלוטין שהייתי בהריון עד ש... עד מתי בעצם? עד שלא יהיה לי כוח? להעביר את שעות אחה"צ בבית עם שני ילדים זה לא פשוט. איך אעשה את זה אם לא יהיה לי כוח אפילו להרים את עצמי מהספה? ילדים עושים המון רעש, איך אוכל להתמודד עם זה אם הראש יתפוצץ לי שוב כמו תמיד כשאני רעבה? ואיך אלך איתם לטייל ולשחק אם לא אוכל לזוז? מצד שני, איך אלך איתם לטייל ולשחק כשאני מתביישת באיך שאני נראית וכל הזמן נדמה לי שאנשים צוחקים עלי? ובכלל, אנשים... אנשים לא מוכנים לקבל הפרעות אכילה אצל אמהות. בינינו- גם מופרעות אכילה לא מוכנות לקבל שהתופעה קיימת אצל אמהות. אמהות אמורות להיות סוג של סופרוומן- שמתגברות על כל הבעיות שלהן רק בזכות העובדה שיצא מהן תינוק. זה לא עובד ככה. בעיות לא נעלמות בהריון ואם כבר- בעיות של ה"א רק מתעצמות בהריון. ועכשיו אני סתם כותבת תירוצים כי מה שחשוב עכשיו זה לא אני אלא הילדים שלי. ושלא תבינו לא נכון- אני באמת באמת מאושרת בילדים שלי! רק שיש לי עוד צדדים מעבר לאמהות. טוב הבן שלי בוכה חייבת לרוץ...