יש מקום גם בשבילי?

נתושקי

New member
יש מקום גם בשבילי?

מוזר שרק עכשיו גיליתי אתכן... וזהו סיפורי בקצרה: את בכורנו, יובל, ילדתי ב-2/7/99 בשבוע 39 אחרי הריון מושלם ושמח ואיבדתי 14 שעות אחר כך ב-3/7. בלידה התפתחה מצוקה עוברית שלא זוהתה בזמן. כשהרופא קלט שמשהו "לא בסדר" היה כבר מאוחר מדי לניתוח קיסרי. יובל הוצא במלקחיים, עם דופק, אך ללא נשימה. הונשם במשך 14 שעות ומת מדום לב, שנגרם משטף דם פנימי שגרמה בטעות רופאת יילודים לא מנוסה. 9 חודשים מסוייטים עברו עד שנכנסתי שוב להריון, שהיה רצוף חרדות והסתיים בלידה קיסרית אלקטיבית של בן יפה ומדהים ב-7/12/00. שנתיים אחר כך ב-12/12/02 נולדה בתנו המקסימה, גם היא בניתוח קיסרי אלקטיבי. את הציפיה להריון השני ואת ההריון עצמו הצלחתי לעבור בעזרת נשים מקסימות מפורום דומה לזה ב-ivillage (אתר אמריקני לנשים). לקח לי כמעט 6 שנים למצוא שלווה (גם אם לא נחמה) ולהתגבר על הדכאון. העצב מלווה אותי גם ברגעי האושר הגדולים עם ילדיי המופלאים. לא אלאה אתכן בפרטים נוספים... אשמח לשתף, להשתתף ולתמוך ולהיות חלק מן הפורום המקסים שלכן.
 
ברוכה הבאה../images/Emo20.gif

שמחה מאוד שמצאת אותנו (וכך גם אנחנו מצאנו אותך! אני בטוחה שממרחק הזמן ומנסיון ההורות תוכלי להעניק לנו לא מעט). הניסוח שלך על "שלווה ללא נחמה" כל כך מדוייק ונוגע. ברוכה הבאה
 

נתושקי

New member
תודה על המילים החמות ועל קבלת הפנים

הנעימה. אשמח לתרום ולתמוך ככל שרק אוכל, ואני בטוחה שגם אני אשאב מכן הרבה כוחות ועידוד. הידיעה שכאן ישנן נשים שיכולות להבין מה עבר ועובר עלי נותנת תחושה שניתן למצוא אוזן קשבת וכתף (גם אם וירטואלית) לבכות עליה וגם מי שיידע להבין את השמחה ואת המשמעות שיש לילדים שאתנו עבורנו. במשך השנים חוויתי כל כך הרבה אכזבות מתגובות של אנשים סביבי, מחברים וחברות שלא מסוגלים כלל להבין (ואני כמובן שמחה שלא חוו מה שאנחנו חווינו) שמתייחסים להורות כאל דבר כל כך מובן מאליו וגם מצפים שאשכח ואתנתק מהזכרונות, ואילו אני - זוכרת בכל תא מתאי גופי ומתגעגעת כל כך...
 

בנצ100

New member
ברוכה הבאה...

הסיפור שלך עצוב כל כך. ואכן עצוב שרק עכשיו הגעת לכאן. יש כאן, ובפורומים האחים של הפורום הזה, המון נשים שעברו דברים דומים יותר או פחות ותומכות אחת בשניה לאורך זמן. גם אצלנו הייתה מצוקה עוברית שלא זוהתה בזמן, וגם אצלנו פעילות הצוות הרפואי הייתה רשלנית וגרמה לאסון - מות ביתי הבכורה שש שעות לאחר לידתה. וזה קרה ב-12.12.03... מקווה שתמצאי פה בית חם! ברוכה הבאה
 

נתושקי

New member
תודה בנצ. את יודעת שזו הפעם הראשונה

שאני "פוגשת" מישהי עם סיפור דומה לשלי ? (ועוד ילדת ביום שבו בתי הייתה בדיוק בת שנה). גם אצלך זו הייתה לידה ראשונה וגם את הגעת ממש עד רגע הלידה עם עוברית בריאה ויד הגורל האכזרית הפגישה אותנו עם רופא שהיה חייב לטעות דווקא כשהחיים של התינוק/ת שלנו היו בידיו... הכאב על אובדן העובר/תינוק משותף לכל מי שחווה אובדן כזה, אם בשבוע מוקדם יחסית ואם קרוב לסיום ההריון, אך מה שמייחד את הסיפור שלך ושלי, אני חושבת, הוא שבנוסף לכאב הנורא יש גם כעס אדיר שלפחות במקרה שלי אין מה לעשות איתו... הלב מאיים להתפוצץ ואף אחד אפילו לא משלם את המחיר על הטעות הנוראה שעלתה בחיי התינוק שלנו והסבה לנו כל כך הרבה צער וסבל. ולמרות הכל... החיים נראים היום אחרת כשיש אוצר חדש בבית, וכשרואים אותם הכאב קצת קהה וניתן להכניס אותו למגירה שלו, לפחות לכמה רגעים של חסד. שמחה שמצאתי אתכן ומקווה שיחד נחלוק הרבה שמחות ונתחלק בכאב כדי שיהיה קצת יותר קל לשאת אותו.
 

בנצ100

New member
ואנחנו לא לבד כאן...

יש עוד לפחות משתתפת פעילה אחת, ועוד אחת שאולי קוראת אבל לעיתים נדירות כותבת. כשזה קרה, הייתי משוכנעת שאני היחידה בעולם שזה קרה לה. ולאט לאט הכרתי עוד מקרים כאלו. לכעס האדיר אכן אין ממש כתובת. לכאורה יש אשם, ואפשר להצביע. אבל פיצוי כספי, או סילוק ממקום העבודה, הם הצעדים הכי משמעותיים שאפשר להשיג, ואלו - לא פותרים את הכאב ולא ממש מקלים עליו. אכן ילדים אחרים הם אוצר המספק נחמה רבה, גם לכאב עצום כל כך. אני שולחת לך גם מסר (תסתכלי משמאל למעלה...)
 

ariane

New member
הסיפור שלך

מאוד ריגש אותי והזכיר לי כל מיני דברים... יש לך בהחלט מקום בבית החם שלנו.
 

נתושקי

New member
תודה לכולכן על קבלת הפנים החמה.

אתן מקסימות. נראה לי שזה באמת יהיה ה
הוירטואלי החדש שלי...
 
למעלה