יש מחר שביתה ?

AirHostess

New member
לילי!

כמו הפרסומת
 
יווו לברדור זה מושלם

[ואני בכלל לא אוהבת חיות, כן? פשוט לברדור זה משהו אלוהי!] תתחדשי!!!!!!!!!!!
 

svety

New member
../images/Emo32.gifהשם ירחם,../images/Emo190.gif

כמה דברים יש לי
לארוז את כל הבית למזוודות זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי
רק הבגדים זה 3 תיקים
ומה עם נעליים ותיקים וספרים ומעילים ודברים למקלחת ומגבות ומצעים ופוך וכריות אמאאאאאא הצילו
 

N o o s h y

New member
שלומי שבןןןןן ../images/Emo47.gif

הייתי בהופעה שלו בזאפה ונהנתי מכל שנייה. את הג'ירפות ראיתי בהופעה בשקל אחרי טיול חנוכה ולא התחברתי, אני גם לא ממש מחבבת אותם באופן כללי. קיצר, אני משוחדת, אבל שלומי שבן באמת מלך!
 

Mooa-Numi

New member
בסוף נגמרו הכרטיסים

ואז גם יצא לנו החשק, אז סתם אכלנו במוזס. פעם ראשונה שלי, ודי אכזבה אני חייבת לציין. בבורגוס יותר טעים לקחתי ערדניק לסיבוב בתרבות השפע. אחרי זה הקפצתי אותו לחדרה (אילן) והיה מצחיק. מישהו שאל את אילן בסופר מאיפה הסוויטשירט האדיר שלו (הסוויטשירט הגרעיני- שחור שכתוב עליו V for vayikra, בפונט ובצורה של ונדטה), והוא גם מהתנועה, ועוד חניך של השני מדריכים הכי מהממים בעולם (שניהם קמנרו אותי בי'), וזה ממש ריגש קיצר לא עניתי לשאלה. היא היתה באיזה פאב באאוטלט בהרצליה, ופגשתי על הדרך את בייסקי (כפרהעליו! לא ראיתי אותו שנים) וזהו. היה נחמד
 

N o o s h y

New member
../images/Emo32.gif טודודודודו... רודו!

היה לי ממש כיף אתמול בעבודה. בהתחלה הייתי על תקן קופאית וקצת שיעמם לי לבד, עד שמוריה באה והביאה לי שמיכה שלא יהיה לי קר ודיברנו קצת
. אחרכך זיו ירד מכל עניין הקופה (בחיאת, מה אתה גובה תשלום בכניסה כשכל אחד שבא מכיר אותך?! בעייתי). אז נכנסתי פנימה והתחלתי למלצר את השולחנות המועטים (בכל זאת הייתה סוג של מסיבה). אריק ראה שמשעמם לי אז הוא מזג לי צ'ייסר של פיג', והתחילו שירים טובים אז הלכתי לרקוד עם דן, אסתי ועוד כמה לקוחות קבועים. אחרכך הגיעו שלושה בנים חמודים שקראו לי כדי להרים כוסית לכבודי. ממ. סמול טוק עם בחורים ומספרי טלפון הם כבר עניין שבשגרה בעבודה הזו, זה נותן דחיפה אדירה לאגו המנופח ממילא שלי. אחרכך נמאס לי אז הלכתי למטבח ומצאתי שם את מוריה שדחפה לי אוכל לפה ("זה טעים, לא?") והיה לי כלכך כיייייייייייייייף! לא עשיתי כסף בשיט (150 שקלללל זיייייייין), וגם חזרתי הבייתה רק בארבע וחצי לפנות בוקר, אבל סעמק! היה כלכך כייייף. אפילו כשהייתי מתה בסוף, נהנתי לשטוף כלים עם מוריה והכל הלך יותר מהר. גם היינו חמישתנו והייתה אווירה של ביחד כזה, להבדיל מערבים אחרים שזה רק זיו, אריק (או במקרה הטוב דן) ואני.אבל מתישהו אתמול, קלטתי עד כמה החופש הזה מוגבל ונשאר לי רק עוד חודש לגיוס. זה עשה לי קצת דיכאון כי מה עכשיו לקבל פקודות ולהפסיק לעשות מה שבא לי?? מילא. אני אנצל ת'חודש הזה כמו שצריך.
 
../images/Emo32.gifעזרה עם טקסט ללימודים...

אני צריכה להגיש מחר [כלומר, בראשון שעבר, אני פשוט מהמאגניבים שמגישים באיחור] קטע על זכרון ילדות. ו...בואו נאמר שזה לא ממש סגנון הכתיבה הרגיל שלי. כבר די השלמתי לאחרונה עם העובדה שיעודי הוא כנראה להיות מבקרת [ספרות? קולנוע? מסעדות ,אם אאגור עוד 20 קילו ואתגבר על אי אלו הפרעות אכילה?], כי סיפורים לעולם כבר לא אצליח לכתוב, אבל נו...זה חלק מתכנית הלימודים... אין לי יותר מדי ברירות. בקיצור, זה לא נוסח סופי עדין, אבל לפחות עזרו לי ותודיעו אם זה סביר. בבקשה?...
פירורים זהובים-מבריקים של קוראסו חמאה מפוזרים על צלחת חרסינה פרחונית, ואני משחקת בהם באצבעותיי בחוסר שקט. קול הפצפוץ החרישי המתוק שלהם, כמו קימוט עדין של נייר צלופן, הוא היחיד שניתן לשמוע בשתיקה שברווח האינסופי ביני לבין אבא. העיניים לא נחות. סוקרות את הסביבה סביב-סביב ללא הפסק. מחפשות נואשות טרנווסטיט בחצאית וגרביונים. אנחנו יושבים בבית הקפה הפריזאי הקבוע שלנו, בעוד אחת מהחופשות הקצרות שלי ושל אבא הטייס. רק הוא ואני. משחקים את משחק בתי הקפה הפריזאיים הקבוע שלנו, כמו בכל בוקר. "תמצאי לי סבתא עם שיער סגול ופודל" הוא אומר, ושולח אותי למשימה. מסתובבת בגינה הירוקה הקסומה, עם כסאות הגן היפים שכמו יצאו מסרט ישן על חופשה בכפר, ותרה בנחישות אחר אותה קשישה משונה. ואז מוצאת אותה, וקופצת, ורצה חזרה לאבא בשאגות נצחון. "תמצא לי ילדה בת 6" אני אומרת, והוא מהנהן במבט כבד ראש רציני ומחפש בעיניו. ואז צוחק ואומר שבעצם היא יושבת מולו. יושבים ושולחים זה את זה לחיפושים ארוכים אחר הטיפוסים המשונים ביותר שיכולנו למצוא. טיפוסים פריזאיים יחידים במינם, שנתפסו מיד בעיניו רואות הכל, כמו שרק הוא מסוגל, והפכו לכלי משחק בידינו. תמצאי לי זקן עם שפם מסולסל ומקטורן, בחורה עם צ'יוואווה באפודה פרחונית, זוג שרב וצועק בשפה שאת לא מזהה, 3 ילדות משחקות קלאס. אה, דה, טחוואה. ותזהי לי אומן מתוסכל, אנה, לפי סיגריה שמוטה ומבט מיוסר. ומי בכל הגינה הכי דומה למכשפה. ואת המלצרית עם הישבן הכי גדול במסעדה. ואיך קוראים לה? היא יפה? ואני אוהבת את המשחק הקבוע הזה שלי ושל אבא. רק שנינו לבד בגן. מלהטטים באנשים וממציאים סיפורים, ומוצאים בכל רגע וכל אדם איזו איכות אלטרנטיבית, קסומה. כל צעיר הוא עבריין נמלט וכל קשישה היא מכשפה. והכל היה יכול להיות מושלם אלמלא הטרנווסטיט הזה. עם החצאית והגרביונים. שנתקע לי בגרון כמו שבלול מקופסא. אבא חופר בצלחת שלו. מזיז את חתיכות ביצת העין והטוסט מצד לצד, בלי תיאבון. הוא שותק, וזה שקט שאפשר כמעט לראות. להרגיש איך הוא כורך ידיים סביב הצוואר שלך, או מצטרף לנבירה בצלחת, מפצפץ פירורי קרואסו. מדי פעם אבא מרים את מבטו אליי, והעיניים שלו מלאות אכזבה. אני לא מוצאת את הטרנווסטיט הזה. ואני נכנעת. ואצל אבא אין דבר יותר נורא. כמו הפעם ההיא ששלח אותי למצוא רוזמרין בגינה שלו, ונתקעתי לבכות שם כל הלילה, כי לא זכרתי איך בדיוק הוא נראה. ועכשיו אנחנו כאן, בגינה פריזאית קסומה, ואין לי מושג מה זה טרנווסטיט, ולמה שבחור ילבש חצאית וגרביונים, ואני לא מוצאת וכמעט נחנקת וכמעט בוכה. "אני לא רואה..." אני לוחשת, בפעם השלישית, ושוב הוא לא עונה. רק שותק את השקט המפחיד הזה שלו, שיוצר סביבו חומה בלתי עבירה. אבא והביצה והטוסט מצד אחד, וכל העולם מהעבר השני. לא יכולים להתקרב, לגעת, לגרום לאיזו התעוררות או תשומת לב. ואפילו הדמעות החמות שנופלות לי לצלחת, כי אני כזו בכיינית כמו שהוא תמיד אומר, לא מצליחות לחלחל או להמיס את השתיקה. אבא מסמן למלצרית עם הידיים. דווקא לא זו עם הישבן הכי גדול, אבל גם יפה, וזה בדיוק הסימן המשונה הזה שהוא לימד אותי שעושים כשרוצים חשבון. שתי אצבעות מתיישרות ומתקפלות, וחיוך רציני וחמור. זה הסוף, אני מבינה. המשחק נגמר. המשחק נגמר, ואני הפסדתי, ואף בחור עם חצאית וגרביונים אין בנמצא. החשבון מגיע, ואנחנו קמים ללכת. אבא ואנה ושתיקה, יוצאים לאט אל מחוץ לבית הקפה הקטן, אל עבר הרחוב הפריזאי הסואן. ידו הגדולה והמחוספסת עוטפת את שלי בקורקטיות, במין חובה, ואני מנסה ללטף אותה באצבע קטנה ללא תגובה. הרעש ברחוב מתגבר, מתעצם, מפחיד אותי קצת. עשרות אנשים צוהלים בפראות, מאיצים את מסלול הדמעות שלי לעבר הפה, המחליף את מתיקות הקרואסו במליחות עדינה. הם רצים. וצוחקים. וקונפטי נורה לכל עבר מתוך תותחי ענק. וכרכרה גדולה עוברת, לבנה ומבריקה, עם נצנצים ובדים המעופפים ברוח ונעים מעלה-מטה בקצב הנסיעה. שתי כלות יושבות בפנים, והן נראות קצת כמו בנים. והן צוחקות אליי, ומחייכות, ועושות פרצוף מצחיק כדי שלא אבכה. וכל הרחוב רוקד, וכל הרחוב צוחק, וכל הרחוב בנים עם שמלות ופאייטים ואיפור של כוכבת קולנוע צרפתייה. מצעד ארוך וחגיגי של בנים-בנות צוהלים, מנופפים רק אליי בדגל צבעוני, מחייכים רק אליי וחוגגים רק אותי. ואבא תופס אותי חזק ואוסף אותי אליו בחיבוק שקט, כדי שלא אפחד. הוא והשתיקה ואני, חבוקים יחד, ואני בוכה וצוחקת ומסרבת להרפות. וטרנווסטיט אחד, בחצאית וגרביונים, חוצה מולי את הרחוב.
 

Small talk

New member
אהבתי :]

אבל אני אוהבת כל מה שאת כותבת. גם מרגישים ברגע שאת לא מוצאת את הטרנווסטיט את ההבדל בכתיבה,את העצב במילים (אני מקווה שיצאתי ברור).
 

coolit

New member
../images/Emo45.gif

זה עצוב, הקטע, אז לא אהבתי אותו מספיק חח:< אבל גם אני אוהבת כל מה שאת כותבת.
 

Miss Tika

New member
אין לי

מושג באיזה קריטריון זה צריך לעמוד, אבל זה יפה ממש. ברגעים מסויימים קצת נדמה כאילו את הולכת מסביב לתחושה שלך, ולא מרגישה אותה ב100% (בכתיבה, כן?) אבל אולי זה חלק מהקטע. בכל מקרה, אני ממש לא חושבת שאת צריכה להגביל את עצמך לתחום של ביקורת בגלל עובדה שהמצאת... את כותבת נפלא.
 
תודה לכן, באמת...

אני לא מחבבת את הקטע, אומנם, אבל אמא די אהבה. בעיקר בכתה ואמרה שלו אבא היה בחיים בטח היו מרחיקים אותו ממני מטעם האגודה לשלום הילד... בקיצור, תודה.
ו...אעע...הקפצה? זה קצת חשוב לי.
 

mkarin

New member
אני אהיה שונה.

לא הצלחתי להתחבר. לא לקטע, אלא הכוונה לילדה. לא הרגשתי את העצב של הילדה, ולדעתי, אמור להיות פה עצב. גם אם יש איזושהי קונוטציה לעצב, כמו האצבע הקטנה שליטפה את היד הגדולה - היא לא באמת שם, כי היא נעלמת, אולי מהר מדי. מצד שני, מי אני שאבקר. אם את כתבת, וזה יצא ממך, ואת יודעת מה ניסית להעביר - אני בטוחה שזה טוב מספיק מבחינת הקריטריונים שאמורים להיבדק [שאני לא יודעת מהם].
 
אין קריטריונים ברורים...

אבל הכוונה היא ממש לא לסחוט עצב, כמו שוודאי יכולתי בהתחשב בסיטואציה ובתחושות שלי כילדה בת 6 עם אבא סוציומט. אני פשוט לא הטיפוס הרגשני. כי...אני קצת כמו אבא שלי. ודווקא את זה ניסיתי להעביר. תיאור קורקטי יבש של סיטואציה שהייתה די טראגית עבורי בזמנו, וכיום היא רק חלק מרצף של אירועים שלי ושל אבא, שעיצבו את האדם החרדתי-משהו שאני כיום. חרדתי אבל אדיש. כזה שלא פורץ בבכי על כל שטות. כי אני כבר לא בכיינית. וכיום, לו היה חי, כבר ודאי לא היה אומר שאני כזו. והיי, תודה על הביקורת. זה חשוב לי, באמת.
 

mkarin

New member
מבינה.

כי גם אני בד"כ לא רגשנית מדי ואחרי שהבנתי מה ניסית להעביר, קראתי את הקטע שוב. וחיפשתי, ועדיין לא מצאתי, כי אני חושבת שאפשר להביע עצב גם בלי להתייפח.
 

little shorty

New member
תראי

אני קוראת קבוע את כל מה שאת כותבת, לא תמיד מגיבה אבל קוראת תמיד! והקטע הזה, רואים שהוא לא את עד הסוף... הוא נורא יפה אבל נורא חסר בו אותך. את הסגנון שלך וכל הקטע הזה שלך. חסר בו משהו, אבל הוא יפה. טוב נו כל מה שאת כותבת יפה אז אני לא יודעת.
 
למעלה