יש לנו מרצ...להתאהב!
אני בדר"כ כלל די רחוק מכל העניין הזה של פוליטיקה, ומשתדל לא להתקרב לנושא. אני שונא את כל הפוליטיקאים המושחתים האלה, שמחפשים רק את הכיסא המפואר, הBMW והמשכורת הגדולה. אבל... פעיל של מרצ מהקיבוץ שלי דחף אותי להיות משקיף במיליון ואחד טיעונים ואני... הסכמתי בסופו שך דבר. נשלחתי לפקח על הקלפיות בבי"ס מורדי הגיטאות, רחוב אמנון ותמר 19, רמת גן. שמו לי 5 קלפיות, והתפקיד שלי היה להסתובב ביניהם כל חצי שעה, להיכנס מאחורי הפרגוד ולבדוק שהפתקים של מרצ בסדר, כלומר, לא קרועים מקושקשים וכו´. בקלפי הראשונה (קלפי מס´ 164) ישבה בחורה שתפסה את תשומת ליבי מהרגע הראשון שראיתי אותה. נראתה ישראלית נורמלית ובאמת סבבה. כל פעם שנכנסתי לקלפי היא עשתה לי עיניים. החלפנו יותר מכמה מבטים... ופעם אחת אפילו נפגשנו בשירותים של הבי"ס הזה, והיא התחילה לדבר... איזה קול מדהים... אני מההתחלה התמקמתי בקלפי אחרת, שהיה בה קפה, תה, אוכל ומה לא... בקיצור חבר´ה מסודרים. אחרי שעתיים, שכל פעם שנכנסתי לקלפי 164, וראיתי את הבחורה ההיא החלטתי "להתמקם מחדש" ולעבור לקלפי ההיא. בהתחלה ישבתי מהצד השני של השולחן... אח"כ עברתי לשבת לידה ודיברנו במשך כל הזמן. אחרי כמה דקות גיליתי עליה משהו שלא חשבתי עליו בכלל... הבחורה היא ערבייה מבת-ים. בת 18, רק סיימה את הלימודים ומחפשת עבודה. ואני מתאהב בה יותר ויותר מרגע לרגע. אני אף לא חשבתי שזה יקרה לי, אבל אני התאהבתי בבחורה ערבייה. סיפרה לי עלייה, על המשפחה, על החיים בבת ים ועוד מיליון ואחד דברים. בסופו של דבר, אחרי שמונה שעות (ש-6 מתוכן ביליתי איתה) סיימתי את המשמרת שלי, והייתי צריך ללכת, לחזור לקיבוץ הקטן (והמסריח) שלי. השארתי לה תמונת פספורט יפה שלי (ש"במקרה" הייתה בתוך התעודת זהות שלי) וכתבתי לה מאחורה את המספר טלפון שלי. אני ממש לא יודע... מה אני יעשה עם היא תתקשר וגם איך זה ילך... איך זה קשר עם בחורה ערבייה, מה תגיד המשפחה שלה ובכלל... עמוק בפנים, בלב- אני יודע שזה לא ילך. גם עם היא תתקשר... בסופו של דבר, בגלל הסביבה הגזענית שאנחנו חיים בה, קשר כזה נידון לכישלון עוד לפני שהוא התחיל.
אני בדר"כ כלל די רחוק מכל העניין הזה של פוליטיקה, ומשתדל לא להתקרב לנושא. אני שונא את כל הפוליטיקאים המושחתים האלה, שמחפשים רק את הכיסא המפואר, הBMW והמשכורת הגדולה. אבל... פעיל של מרצ מהקיבוץ שלי דחף אותי להיות משקיף במיליון ואחד טיעונים ואני... הסכמתי בסופו שך דבר. נשלחתי לפקח על הקלפיות בבי"ס מורדי הגיטאות, רחוב אמנון ותמר 19, רמת גן. שמו לי 5 קלפיות, והתפקיד שלי היה להסתובב ביניהם כל חצי שעה, להיכנס מאחורי הפרגוד ולבדוק שהפתקים של מרצ בסדר, כלומר, לא קרועים מקושקשים וכו´. בקלפי הראשונה (קלפי מס´ 164) ישבה בחורה שתפסה את תשומת ליבי מהרגע הראשון שראיתי אותה. נראתה ישראלית נורמלית ובאמת סבבה. כל פעם שנכנסתי לקלפי היא עשתה לי עיניים. החלפנו יותר מכמה מבטים... ופעם אחת אפילו נפגשנו בשירותים של הבי"ס הזה, והיא התחילה לדבר... איזה קול מדהים... אני מההתחלה התמקמתי בקלפי אחרת, שהיה בה קפה, תה, אוכל ומה לא... בקיצור חבר´ה מסודרים. אחרי שעתיים, שכל פעם שנכנסתי לקלפי 164, וראיתי את הבחורה ההיא החלטתי "להתמקם מחדש" ולעבור לקלפי ההיא. בהתחלה ישבתי מהצד השני של השולחן... אח"כ עברתי לשבת לידה ודיברנו במשך כל הזמן. אחרי כמה דקות גיליתי עליה משהו שלא חשבתי עליו בכלל... הבחורה היא ערבייה מבת-ים. בת 18, רק סיימה את הלימודים ומחפשת עבודה. ואני מתאהב בה יותר ויותר מרגע לרגע. אני אף לא חשבתי שזה יקרה לי, אבל אני התאהבתי בבחורה ערבייה. סיפרה לי עלייה, על המשפחה, על החיים בבת ים ועוד מיליון ואחד דברים. בסופו של דבר, אחרי שמונה שעות (ש-6 מתוכן ביליתי איתה) סיימתי את המשמרת שלי, והייתי צריך ללכת, לחזור לקיבוץ הקטן (והמסריח) שלי. השארתי לה תמונת פספורט יפה שלי (ש"במקרה" הייתה בתוך התעודת זהות שלי) וכתבתי לה מאחורה את המספר טלפון שלי. אני ממש לא יודע... מה אני יעשה עם היא תתקשר וגם איך זה ילך... איך זה קשר עם בחורה ערבייה, מה תגיד המשפחה שלה ובכלל... עמוק בפנים, בלב- אני יודע שזה לא ילך. גם עם היא תתקשר... בסופו של דבר, בגלל הסביבה הגזענית שאנחנו חיים בה, קשר כזה נידון לכישלון עוד לפני שהוא התחיל.