מזדהה
הייתי במקום שלך לפני.... שש שנים (איך הזמן טס)
הבן שלי עבר תקופת טיקים סוערת כשהיה בן שמונה, גם כחכוחים, גם קפיצות של היד ותנועות גוף...
הייתי במצב מאוד קשה של חרדה- זה נמשך חודשים ארוכים. הוא הלך לטיפול נוירופידבק ושיחות ולקח אומגה, לא יודעת עד כמה זה עזר לטיקים אבל אני חושבת שהרגיע לו פחדים שהיו לו... בסופו של דבר גיליתי שאני היא זו שזקוקה יותר לטיפול

, לו זה לא ממש הפריע.
שחררתי את הנושא ככל האפשר, הפסקתי להסתכל ולהלחץ מכל תנועה שלו (לקח לי זמן לעשות את זה). מאז התקופה ההיא לא היו לו תקופות כאלה עמוסות טיקים אם כי עד היום, הוא כבר בן 14, אני יכולה מדי פעם לראות שרידים.. (נראה לי שרק אני

גם לשני הילדים הצעירים היו ויש תקופות של טיקים, (זה משפחתי כנראה). אבל הפעם אני הרבה יותר רגועה. אני יודעת שכל מקרה הוא שונה אבל הפעם אני רואה מעבר לטיקים, הם פחות מלחיצים אותי. אני מנסה להתייחס לילד ולצרכים שלו- הבת שלי למשל, שגם היא מכחכחת ומדי פעם יש לה טיקים בפנים, התחילה ללמוד נגינה וזה מאוד מחזק אותה ומהנה לחוות הצלחות...
אני מנסה להתייחס למציאות כמו שהיא- אלה בסך הכל טיקים ולא באמת משנה איך קוראים או מאבחנים את זה.