יש לי שאלה..

GardenOfEden

New member
יש לי שאלה..

כבר עברו יותר מחודשיים מאז אבי נפטר. כל כך קשה וכל כך כואב... מאז שחזרנו כל המשפחה מהבי"ח, עם התיקים שלו, לא נגענו בדברים שלו. הבגדים שלו עדין בארון, המעילים שלו עדין תלויים ליד הדלת, הארנק שלו עדין במגירה... כל הבית מלא בדברים שלו, ואף אחד לא מסוגל לגעת בהם. מתי עושים את זה? מתי מסדרים את הדברים ומה עושים איתם? מצד אחד נורא נורא קשה לי, לאמא שלי ולשאר המשפחה, לגעת בדברים שלו ומצד שני נורא קשה לראות את הכל מול העיניים כאילו הוא עדין חי וצריך לחזור...
 

sarit94

New member
אומרים שבשנה הראשונה

לא נוגעים בדברים רק אחרי שנה מותר לתת אותם לצדקה או לזרוק, אומרים שאת הנעליים זורקים אבל אצלנו לא נוהגים לזרוק. אנחנו השארנו הכל כפי שהיה, היו לו אפילו בגדים בכביסה שאמא עשתה אחרי השבעה, אני יודעת שזה קשה לראות את הדברים והבגדים אבל מצד שני אני מוצאת שזה עזר לי, לגעת בדברים שלו, הבגדים, הארנק הכל. עכשיו שחזרתי לביתי זה מאוד חסר לי, כשהייתי בבית של ההורים שלי הייתי פותחת את הארון שלו לפעמים או ישנה בצד שלו במיטה, לי זה עזר. הדבר היחיד שלא יכולנו לעשות זה לגעת בבגדים שבו הוא היה כשהוא נפטר, הם עדיין בשקית של המכון הפטולוגי, הם לא יברחו... אני לא יודעת איך זה אצל אנשים אחרים אבל אנחנו מתכוונים להשאיר הכל כפי שהוא, הבגדים בארון וכו, יש דברים שאין ברירה וחייבים לעשות כמו לאסוף את הדברים מהעבודה אבל מה שלא דחוף אנחנו פשוט משאירים, לא רואה שום טעם למהר....
 

בוזיקית

New member
מה שעשינו עם החפצים של אבא...

אני כבר לא כל כך זוכרת - בכל זאת עברו 13.5 שנה... אבל עם החפצים של אמא זה ככה: אמא נפטרה לפני 8 חודשים. מיד עם תום השבעה, ביום שחזרנו הביתה מהעלייה לקבר, אח שלי החליט שצריך להיפטר מהדברים. הוא התחיל להפוך את הבית (בבית גרנו רק אמא ואני, ועכשיו אני גרה כאן לבד) ואני עזרתי לו למיין בגדים וחפצים. זה היה קשה כשאול ועוד לא נגמר... את רוב הבגדים ואת כל הנעליים מסרנו בנאגלה הראשונה לקרובת משפחה (לא מהצד שלה - מהצד של גיסי). חלק מהבגדים אחי הוריד למטה ומייד עטו עליהם אנשים והיה כלא היה. עם חלק נוסף ודי גדול של הבגדים נשארתי פה והלב שלי נקרע - אני יודעת שאני חייבת למסור אותם גם כי הם בלאו הכי לא עולים עלי, וגם כי זו מצווה, ואומרים שזה גם מטהר את האוירה - והלא שיפצתי את הבית וצבעתי והבגדים תקועים לי כמו עצם בגרון. מצד שני כל כך קשה להיפרד מהבגדים שהם כל כך אמא... הדבר הכי קשה היה לי למסור את המיטה, אבל שוב, לא היתה ברירה - זה תפס לי המון מקום ועשה לי נורא רא כשנכנסתי לחדר וזה כל פעם החזיר אותי לזכרונות ולמראות שלה שוכבת מעונה במיטה. אז גיסי הוריד אותה למטה ועד היום אין לי מושג לאן התגלגלה. היה קשה מאוד לשכנע אותי לעשות את זה. חיפשתי אירגוני צדקה לתרום להם את הבגדים (במצב ממש מעולה ומאוד יפים), אך כולם אמרו לי שאם אני רוצה לתרום אני צריכה להביא אותם בעצמי, וזה אינו מתקבל על הדעת היות שאין לי מכונית ואני ממש לא אתחיל להיסחב בחוצות העיר עם שקים באוטובוסים. וחוץ מזה שכנה שלי כנראה בסוף תתרום אותם לאיזה שהוא אירגון (לה דווקא יש אוטו). בקיצור - אין לזה כללים, הלב נחמץ להיפרד מהחפצים האישיים. מה שאני חושבת - קחי לך כמה פריטים חשובים וסימליים, ומסרי את השאר לנזקקים. חייבים להתחיל מחדש. חייבים להמשיך. אין מה לעשות - הבגדים שלו לא יחזירו אותו וזה גם לא בריא מבחינה נפשית ורוחנית, לדעתי. אני מבטיחה לספר כשאמסור את הבגדים סופית (אני עדיין עובדת על זה, כי זה מאוד קשה לי). בהצלחה!
 

LostInTheSky

New member
שאלה טובה... ../images/Emo4.gif

אח שלי הקטן נהרג לפני שנתיים ו3 חודשים... בגלל אילוצים הצטרכתי לעבור לחדר שלו ושל אחותי הקטנה... כי היא לא יכלה לישון בו יותר... רוב הדברים שלו עדיין במגירות... וכל הבגדים בארון... לאף אחד אין את האומץ להוציא אותם ולנגוע בהם.... למרות שלפני כמה חודשים רוקנתי מגירה אחת מכל הדברים שהיו בה אבל העברתי אותם למגירה אחרת כי אין לי את האומץ למסור אותם... למרות שאני חושבת שזה חשוב למסור את הדברים... כל אחד צריך לעשות את זה בקצב שלו... והדברים שהיו גלויים בחדר ... היה לנו נורא קשה לראות אותם אז הכנסתי אותם לארונות... מקווה שתמצאו את הכוחות, LOST IN THE SKY
 

nypx

New member
../images/Emo4.gifתשובה לשאלה שאין לה תשובה

קשה להיפרד ,קשה להאמין ,קשה קשה קשה, אבל לכל אחד הקצב שלו . אין פה נכון או לא נכון,צריך או לא צריך, זה שצריך זה ברור .(ברור למי בדיוק?) אבל הכל לפי ההרגשה ובקצב שלכם, הכי טוב לדבר על זה ועד שכולם לא יהיו מוכנים או משוכנעים אז צריך לעשות את זה לאט לאט, מידי פעם לקחת כמה בגדים ולהעביר אותם מקום, ומשם אחר כך אפשר לסדר מה להוציא ומה לא , וענית לעצמך בסוף : "ומצד שני נורא קשה לראות את הכל מול העיניים כאילו הוא עדין חי וצריך לחזור... אז כן הוא כבר לא . זאת ההשלמה שצריך להפנים וזה הכי קשה טוב מי אני שידבר אני עוד לא הוצאתי הכל (יכול להיות שאני עדיין מחכה?) ילדיי עדיין לא מסכימים כל כך לשינויים שאני כבר איכשהוא השלמתי איתם אז אני עושה הכל לאט לאט בקצב שלהם. מחזק את ידיכם לילה טוב
 

רעוּת

New member
אצלנו...

אני לא ממש זוכרת שדיברו על מה לעשות עם הדברים שלו, הייתי קטנה חצי שנה בערך אחרי שהוא נהרג, אחותי אמרה שהיא רוצה חדר לבד..יענו, לעבור לחדר שלו. עד אז היא היתה איתי בחדר. אז ההורים שלי לא עשו לה בעיות והתחילו להעביר את הדברים שלה לשם..אני חושבת שזה רק היה לטובה: א. יותר מקום בבית כי הדברים שלו הלכו לבוידעם או שמסרו אותם. ב. אחרי 7 שנים עם המפלצת הקטנה בחדר, הרגשתי שוב מהזה חופש, זאתאומרת, חדר לבד.. נראה לי שהיה עדיף ככה, במקום לראות את זה מול העיניים כל הזמן, זה מעיק. במילא זוכרים גם בלי לראות את כל הדברים שלהם.. וקבלתי חדר לבד, איזה שווה?!
 

liat1953

New member
בכל נושא השכול-אין חוקים,לדעתי

הלב,הרצון הכח והיכולת הם שמכתיבים לכל אחד באופן אישי. מחר שלוש שנים שבני איננו ועד היום חדרו כמו שהיה. נכון שהוא כבר גר מחוץ לבית אך כל דבריו בחדר,כולל הבגדים הספרים התמונות והכי חשוב הזכרונות נמצאים בחדר,אני מדחיקה את הרגע להוציא דברים מהבית,כבר נישאלתי מתי אעשה זאת אך אין לי עדין תשובה ולא בוער לי שום דבר. המדים אותם לבש בפעם האחרונה אפילו לא כיבסתי אותם כמו שהוריד מעליו כך נישארו על הקולב. הבית מלא בעבודות ידו של בני ,כילד עבד בעץ והכין גלריה שלמה של סירות ועוד כל מיני דברי קישוט מדהימים...הם כל הזמן לנגד עיני. קשה,מאד קשה להחליט מה ואיך לעשות כדי שלא נצטער...יש דברים שלא ישובו לעולם
 

btuv

New member
בשבועות הראשונים

עדיין היו דברים קטנים מפוזרים בכל הבית (כמו תמיד) ודווקא היה לי טוב עם זה. לאט לאט אספתי וריכזתי אותם. אחרי כמה חודשים החלטתי שאין טעם לשמור, הוא לא יחזור ואנחנו לא נשתמש. עשיתי פרוייקט של יום, אספתי לתוך שקיות גדולות ותרמתי הכל. מהבגדים השארתי כמה דברים בודדים ואופייניים (חולצות טריקו שהוא הלך אתם הרבה, כובע, מעיל) שחשבתי שהילדים ישמחו לשמור או להשתמש בהם כשהם יהיו יותר גדולים. כל השאר הלך (חפצים אישיים יותר שיש להם ערך סנטימנטלי שמרתי כמובן). באותו יום היתה לי תחושה די קשה, כאילו השמדתי כל זכר, אבל עדיין הרגשתי שזה היה נכון לי. ובכל זאת מדי פעם עדיין צצים דברים. השבוע למשל הילדים רצו ללכת לבריכה, הלכתי להוציא להם בגדי ים וגיליתי שבגדי הים שלו עדיין שם. על זה באמת לא חשבתי... כשאני מוצאת דברים כאלה יש איזו תחושה משולבת של זכרונות נעימים שהחפצים האלה מעלים, יחד עם עצב גדול מאוד על כל מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה. אבל אלה בעצם התחושות שאנחנו מתמודדים אתן מדי יום ביומו, לא?
 
אצלנו החלטנו ש....

את הנעליים משליכים לים כי ככה נהוג שמשליכים לים וקורעים אותם... את החולצה שבא הוא מת צריך להביא לבית הקברות בלוויה בגילוי המצבה ובשנה ושאר החפצים שלו שמורים בארון בשקית כדי שלא נזכר בכל רגע דברים סנטימנטליים כמו השעון והמשקפיים.....וכאלה כל אחד מאיתנו לקח מה שרצה ושומר איתו... זה אינדווידואלי וכל אחד עושה לפי ההרגשה שלו אחד חחושב שכדאי להיפטר מזה כמה שיותר מהר כדי לפתוח כל פעם את הפצע...ולהזכר כל רגע שרואים בגד שאהב.. וחלק ממאנים להיפרד מהבגדים שלו...למעשה ממנו... למעשה זה כבר לא משנה כי ממנו נפרדתי וזה מה שהכי חשוב חוץ מזה כבר כלום לא חשוב לי...
 

לונה..

New member
אה, אני דווקא רוצה לענות על זה

אני לא מסרתי שום דבר. בעקרון לפי איך שמאמינים אצלנו במשפחה זורקים רק את הנעליים, ואני זוכרת שהיה משהו עם מעיל שרצו לתרום. בכל מקרה, אני לא זרקתי כלום. הציעו לי, אבל לא הסכמתי. כל דבר וחצי דבר שהיה שייך לה נמצא אצלי בארון, אם זה תיקים, אם זה בגדים, בשמים, אם זה סתם פתקים או כל דבר אחר. יש שיקראו לזה אובססיביות, אבל אני לא חושבת שזו אובססיביות. אני אוהבת שהדברים הללו אצלי, אפילו שהם תופסים לי שלושת רבעי מהארון. אני לא נוגעת בהם. אני בכלל לא צריכה אותם, לא משתמשת בהם, והאמת שדי טוב לי שהם שם. בכל פעם שאני פותחת את הארון אני יודעת שהם שם. וכשאני פותחת את החלק שהם נמצאים בו, יש שם ריח מיוחד כזה. לא יודעת, זה כמו ארגז משחקים בשבילי. הכל מעניין וכל דבר גורר איתו זכרון ומעלה רגש אחר. וואי, אני מרגישה כמו בסיפור ילדים, כאילו היה פעם ילד ששיחק בארון ופתאום נפל לתוכו ונכנס לעולם אחר. איזה מגניב זה.
אוקיי, לרגע חשתי מעט מגוחכת. אבל שכל העולם יקפוץ. לי כיף. ויום אחד אני אקנה את הארגזים הענקיים האלה מעץ שנראים עתיקים ואת הכל אני אשים שם. אז אני חיה בסרט, מה לעשות. כיף לי ככה. וזה לא שלא השלמתי עם זה שהיא לא תחזור. זה פשוט... פעם בכמה זמן לקפוץ לביקור אצל העבר... עושה לי טוב. לא קראתי את שאר התגובות, אם להיות כנה. די בער לי לכתוב, אך בכל מקרה, אני ממליצה שאם אתם מחליטים להוציא את החפצים שלו, עדיף ש-אתם- תעשו את זה. זה מאוד קשה, אבל זה עוד שלב בקבלה של המצב הקיים. אתם יכולים לזרוק אותם, אבל אני מאמינה שאם הם עדיין ראויים לשימוש, אז למה לא לתרום אותם לאנשים שאין להם?.. גם לא יזיק לשמור מזכרת קטנה, משהו סמלי. אבל זה רק לפי הרגש שלכם, מה שיראה לכם לנכון. בהצלחה.
 

LostInTheSky

New member
מזדהה....

כשקראתי את ההודעה שלך הרגשתי כאילו אני כתבתי את זה... גם הדברים של אחי תופסים לי חצי ארון(אפילו יותר) ... הכל שם... וכשאני פותחת אותו יש לי הרגשה נעימה (יחסית), פתאום נזכרת במה שהיה ובמי שהוא היה... וכשקראתי שכתבת את המילה "לזרוק" נצבט לי הלב.... איך אפשר לזרוק??? אפשר לתרום, אבל לא לזרוק.... LOST IN THE SKY
 

לונה..

New member
תראי

אנשים יכולים לזרוק חפצים מכל מיני סיבות, או שהחפצים במצב ממש לא טוב לשימוש חוזר, או שהם פשוט לא מסוגלים לחשוב שמישהו אחר ישתמש בחפצים הללו, או שיש את האנשים הריאליים יותר, שמאמינים שזה סתם תופס מקום ומיותר לשמור אותם, ולא נותנים לעצמם להרגיש יותר מדי ולהסחף עם ההרגשה של הכאב והגעגוע והזכרונות בכל חפץ וחפץ. לפח וחסל, כביכול. אבל זה מה שמרגיש להם נכון, זו הבחירה שלהם. את מבינה את הכוונה שלי?
 

LostInTheSky

New member
כן, ברור...

כנראה שלא הסברתי עצמי כמו שצריך... הכוונה שלי הייתה שאני לא יכולה לתאר את עצמי זורקת את הדברים... מצטערת על האי הבנה....
 

לונה..

New member
שטויות ../images/Emo13.gif

נדמה לי שהבנתי למה התכוונת עוד קודם, פשוט חשתי צורך לכתוב את הדברים. לא נורא, אני אוהבת לבלבל את המוח. נו, לפחות העברתי לך 30 שניות מהחיים חחח
 

GardenOfEden

New member
../images/Emo24.gif

המון תודה לכל מי שהגיב. קראתי את כל מה שכתבתם. אכן כל אחד מתמודד עם זה בצורה שונה, ואין חוקים ברורים. לפני כמה ימים שמתי לב שהמעילים של אבא שלי כבר לא תלויים ליד הדלת.. כניראה שאמא שלי שמה אותם במקום אחר. לא שאלתי אותה איפה הם. כניראה שאנחנו צריכים לעשות את זה לאט ובקצב שלנו.אני גם חושבת שאמא שלי היא זאת שצריכה להחליט מתי ומה עושים עם הדברים שלו. בינתים אין לי צורך במזכרת כי אני עדין בשלב כל כך מוקדם של ההתמודדות עם המוות שלו. זה מוזר כי למרות שאני יודעת שהוא לעולם לא יחזור, עדין יש בי את התחושה שהוא צריך להגיע כל רגע... בכל אופן לזרוק דברים שלו לא נראה לי שאוכל. אם כבר אז למסור אותם לנזקקים.
 
למעלה