בעיות חברתיות והגנתיות סנסורית
מה בין בעיות חברתיות להגנתיות סנסורית לא לחינם טבעה וילברגר את המושג "הגנתיות סנסורית”. כשהיא אינה מטופלת או כשאין כלל מודעות אליה, הגנתיות סנסורית יכולה ליצור ואף יוצרת ילדים ואנשים חרדים מאוד, העסוקים בהפעלת שליטה אקטיבית או פאסיבית בעולם. אני קוראת להם לפעמים חשופיות, כי הם מרגישים לעצמם חשופים לחלוטין, ללא שום מגן וקליפה שתגן עליהם בפני העולם. אומרים שמי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים. כשמגע קל נחווה על ידך ככואב, לפעמים נדמה לך שהגיוני לסווג את כל סוגי המגע תחת הקטגוריה "מזיק או כואב" ולהימנע ממגע באשר הוא. ההימנעות ממגע, הפחד ממנו ותיוגו השלילי, מסבים נזק עצום. בראש וראשונה ברמה הפיזית, במקום שבו מתגבשים גבולות הגוף, בתהליך ההפנמה של איפה אני מתקיים ביחס לעצמי ולעולם הפיזי הסובב אותי. ברמה הפסיכולוגית, בגיבוש גבולות הSELF ,עריכת תהליך SEPERATION INDIVIDUATION מתאים, וגיבוש דפוסי היקשרות. פעמים רבות, אנשים מאוד רגישים למגע, הם גם מאוד רגישים לתחושות ורגשות ,שנדמים להם "משודרים" על ידי הזולת בעוצמה רבה. הם מתקשים להתמודד עם תחושות אלה, ומקשים להבדיל בין תחושות שמקורן בהם ותחושות שמקורן בזולת. הם משמשים כמראות ומגברים לזולת, ולעיתים אף מרגישים בעוצמה תחושות מודחקות או כאלה שהזולת אינו ער להן. לדוגמה, אמא מחליפה את מקום עבודתה. היא שומרת על מראה רגוע ושליו, אך בתוכה היא מאוד חרדה. בנה הרגיש מביע את החרדה שהוא חש בה. הוא חוזר להרטיב בלילה ונצמד מחדש להתנהגויות תינוקיות, שכבר חלפו. כדי להתנחם ולהרגיש ביטחון, הוא מנסה להיצמד לאמו, אך תחושת החרדה שלה רק מועצמת כתוצאה מהתנהגותו, והם הופכים למעגל שמזין את עצמו... במצבים חברתיים הכוללים כמה אנשים, יש לעיתים "סלט" די רציני של תחושות כאלה, הגורמות לאדם הרגיש להיות מוצף ומבולבל, ופעמים רבות להישאר תקוע עם התחושה החזקה ביותר בחדר. מכיוון שפעמים רבות תחושות חזקות הן קיצוניות, כמו כעס, עצב, אופוריה וכו' הוא מרגיש תחושה של חוסר שליטה, ונדמה לזולתו בלתי צפוי ואף לעיתים בלתי יציב. זו תחושה מאוד מאוד לא נעימה, המביאה את המרגיש אותה לחיפוש עזרה "חיצונית". לפעמים בצורת התמכרויות שונות, לפעמים בצורת הימנעות קיצונית... ועוד. בצד החברתי, קשה להבין איך להתייחס לזולת אם איני יודע מה נעים ולא נעים לי. יתרה מזאת, מה "שלי", כלומר מה מקורו בי, ומה מקורו בזולת. שכן הרבה מהתייחסות חברתית נבנית על בסיס התחושות וההבנות האישיות של אדם ביחס לעצמו. ראיית הזולת כמקור אפשרי לכאב ופלישה לא מבוקרת, היא ראייה שמאוד קשה לבנות על בסיסה קשר חברתי, ופעמים רבות מניבה תגובות שאינן מותאמות לסיטואציה, ונראות תמוהות ומוגזמות בעיני הזולת. וזה רק קצה הקרחון. נדמה לי שכבר הבאתי כאן את תקציר המחקר על המבוגרים שסבלו מחרדה ומהגנתיות סנסורית. אך אספר עליו שוב, מבוגרים אלה קיבלו טיפול תרופתי ושיחתי לחרדה, שלא הועיל, ואז קיבלו טיפול בריפוי בעיסוק להגנתיות הסנסורית שלהם. והחרדה חלפה. משמע, כדי להתחיל להתיר את הסבך שנבנה אצל אדם שסובל מהגנתיות סנסורית, חרדה, קשיים חברתיים ועוד..., יש להתייחס קודם כל להגנתיות הסנסורית. א...ב...ל... כשניגשים לטפל בהגנתיות סנסורית של מתבגר או מבוגר, המלאכה מאוד מורכבת, שכן כל הסביבות, שאצל ילד היו חיצוניות יותר, אצל המבוגר נבנות בתוכו, בייצוג פנימי, מרובד ומורכב. גם אם ההגנתיות הסנסורית היא שורשן של כל אלה, עדיין טיפול בה לא יבטיח בהכרח היעלמות כל הקשיים, שכן האדם בנה את עצמו סביב הנחות יסוד מסויימות ולעיתים, הוא נצמד אל המוכר, גם כשהמוכר גרוע ומכאיב. לכן, שינוי צריך להתמקד בכל הרמות, בכל מה שרלוונטי לאדם. ראשית, שלוש הרמות של הויסות העצמי: ויסות עצמי הוא היכולת להשיג, לנטר ולשנות מצב כדי לענות לדרישות של הסביבה או הנסיבות. זהו תהליך התפתחותי המערב תפקודים ראשוניים בכל הרמות של מערכת העצבים המרכזית. באופן בסיסי מערכת העצבים צריכה לשאול ולענות על השאלה: "מה יידרש כדי להגיע למצב שבו אוכל לעשות כרצוני, בדרך שבה אני רוצה לעשות זאת". כלומר, לקפוץ, לרוץ, להתנדנד, ללעוס, להתקלח, לישון וכו'. (ויליאמס ושלנברגר, 1992 ) ניתן לחלק את ההיבטים התפקודיים של ויסות עצמי לשלוש רמות, המאפשרות, בעבודה משותפת, את היכולת לווסת סיטואציה. הרמה הראשונה: מאפיינת את התינוקות המוקדמת, מערבת את מערכת העצבים האוטונומית, וקשריה עם הRETICULAR FORMATION ועם המערכת הלימבית. יחד הם מתפקדים כדי לווסת טמפרטורה, לחץ דם, קצב לב, נשימה, טונוס שרירים, דפוסי שינה ועירות, מעקב אחר מצבים וניטורם לצרכי שרידה. תנועה ופעילות מוטורית מאפשרים לתינוק לעסוק בפעולות ויסות עצמי כמו מציצה, עצימת עיניים, הזזת מבט, הסבת ראש וכו'. הרמה השנייה: מתפתחת בינקות,ומשרתת את האדם בבגרותו. ברמה זו נעשה שימוש בקלט ומשוב סנסומוטורי ספציפי, כדי לעזור ולארגן סיטואציות. לדוגמה: בילדות: שימוש באסטרטגיות אורליות המערבות טעם, צורה, מרקם וטמפרטורה. שימוש באסטרטגיות אורליות מוטוריות כמו מציצה, נשיפה, נשיכה, כרסום, לעיסה וליקוק. שימוש במגוון תבניות ומישורי תנועה כמו נדנוד, באלכסונים, הפוך או מאחורה קדימה. בבגרות: דוגמאות כמו מציצה או נשיכת כלי כתיבה, משחק אצבעות עם מטבעות, גומיות אטבים, נדנוד רגליים, הקשה, תיפוף אצבעות, גלגול וסיבוב השיער, וכו'. הרמה השלישית: אסטרטגיות של ויסות עצמי המתפתחות בילדות המאוחרת, עם התפתחות הרמות והכישורים הקוגניטיבים הגבוהים. בשלב זה, יכולת פתרון הבעיות כוללת גם את השפה המילולית והפנימית, ומאפשרת לאדם לנטר, לתכנן להוציא לפועל ולהעריך אסטרטגיות ויסות. לדוגמה: שגרת כושר, הפסקות קפה, אמבטיות חמות, הליכות ארוכות, עיסוי, הגבלת פעילויות או ציפיות וכו'. מתוך MORE (אוטר, ריכטר ופריק, 1995 ). אז מה עושים? אצל מתבגרים ומבוגרים, הצעד הראשון הוא חקירת והבנת התפקוד שלהם לאור הבעיה הסנסורית, ויצירת מודעות לדרך שבה הקושי הסנסורי שלהם "מפעיל" אותם. אילו הרגלים, שגרות, העדפות והימנעויות הם חלק מחייהם, אילו מהם קשורים לקושי הסנסורי, מי מכל אלה משרתים אותם, ומי ממש לא. הצעד השני הוא טיפול שמתערב ברמה הראשונית של הויסות, הפיזיולוגית ביותר, שעיקרו מתן גרייה מתקנת במינון ותכיפות מתאימים, וליווי האדם בזמן שהשינוי מתרחש. הצעד השלישי, (שנעשה כבר במקביל לשני, אך הפרדתי אותו לצורך הכתיבה...) הוא בנייה מחדש של אסטרטגיות ברמה השניה והשלישית, אלה שהגיעו למודעותנו במהלך הצעד הראשון בטיפול... כל אלה בנוסף להתערבות במקום שבו יש קשיים, במקרה עליו אנו מדברים במקום של יחסים בינאישיים וחברתיים. אישית, ראיתי תוצאות מאוד יפות בהתייחסות לנושא זה בטיפול בעזרת בעלי חיים, אך אני מאמינה שכל קבוצה שזו מטרתה, המנוהלת על ידי אנשי מקצוע טובים, תעשה את העבודה.
