יש לי שאלה ?

יש לי שאלה ?

כן חזרתי ... ושאלה שעלתה לפני הנסיעה "הדהדה" לי מפעם לפעם ... פגשתי השבוע ילד - תלמיד כתה ג' - לא היתה לו בעית כתיבה ולא בעיית לימודים ... הוא ענה לכל השאלות שלי בשמחה (אולי במעט חשדנות...) ... ככשאלתי "אז למה אתה חושב שבאת אלי ? " הוא אנה "אני הילד הכי דחוי בכתה" ... כמובן שתשובה כזאת מיד זורקת אותך למקום רגשי אחר ... במיוחד שלא פוגשים אותה הרבה בהפנינ "קקלאסית" של ילד בה"ס לאבחון ריפוי בעיסוק ... מיד חשבתי לנסות ולנתח את המצב דרך מודל אדם-עיסוק - סביבה, או O.T PRACTICE ... זה יהיה מסובך ... אז מה אתם חושבים על מצב כזה ? איפה אנחנו מתערבים? האם יש לנו מנדט להתערבות ? איזו עוד אינפורמציה לאסוף ? ולו רק להיות מסוגלת לענות על המצב מנקודת מבט "עיסוקית" שהרי ברור שיש כאן "בעיה עיסוקית " - פנאי,מיומנויות חברתיות למשל ? אשמח לקבל עזרה, תמיכה, עיצה ...
 

שריד

New member
מודל להכרה והתיידדות עם ילד...

וואו איזו תשובה..ממש מעבירה צמרמורת...
אף פעם לא נתקלתי בילד שיגדיר "אני הילד הכי דחוי בכיתה" שמעתי אין לי חברים... אף אחד לא רוצה לבוא אלי... אפילו פעם לצערי שמעתי על ילד שלא הגיעו אליו ליום הולדת... אבל כזו הגדרה ממש לא שמעתי... ולכן היא כל כך מעוררת... גם רגשית וגם קוגניטיבית... למשל מסקרן היה להבין למה הוא מתכוון בילד דחוי... ההגדרה הזו מעלה ניחוחות של ציטוט...אולי ממקור אחר... את יודעת עלו לי המון שאלות שכתבתי (בסגנון דלעייל האם הוא יודע מה פרוש המילה דחוי וההפך שלה וכו,) ואז תפסתי את עצמי שבעצם במקום לראות את הילד ואת מה שהוא הניח אצלי קרי את הדחיה....ששם אותה על השולחן... התעסקתי בהגנה על העצמי לא לחוות את הדחיה... גם במה שכתבת, השימוש בכל התאוריות בריפוי בעיסוק... נשמע לי כמו הגנה מסויימת לא לחוות את הפגיעה שהילד חווה... כך, בעצם כתיבת התגובה עצרתי וחשבתי שמה שהייתי עושה עם הילד הוא קודם כל להכיר אותו... את תחומי העיניין שלו... את הדברים שהוא אוהב... הדברים שהוא טוב בהם... הייתי בעצם מתחיל עם השאלה במה הוא טוב ? במה הוא מוכשר ? מתידד איתו בדברים שקרובים אליו מחפש את ההתלהבות... ואחרי שהייתי מכיר אותו מיהו אותו ילד... אז הייתי בודאי יודע יותר... לא קל שריד
 
תודה שריד ...

נכון אתה צודק ... אבל לאן ממשיכים מפה ? הרי אני לא הולכת לטפל בו "רגשית" ... חשבתי יותר על "ניתוח" והמלצה על דרכי פעולה ... יותר משהו בסגנון פתרון בעיות - איתור הבעיות ונסיון להתמודד איתן. האם יש לנו כילים להתעסק עם מצב כזה ? האם ב"אין כילים" עלי לאתגר את עצמי ולנסות להתמודד עם "הפניה נדירה" ? חושבת לי ... צריכה לחזור להורים ... צריכה עיצה
 

שריד

New member
אני חושב שיש לך הרבה תשובות אבל

את צריכה קצת זמן ואוויר כדי שהן יצוצו. הילד שם אצלך משהו מאוד לא פשוט. אני מרגיש את החוסר אויר... כבר כתבתי את התגובה איזה שלוש או ארבע פעמים ולא הייתי מרוצה ממנה... מה שבטוח יש כלים ואפילו לגיטימיים... מוזי כתבה על כלי אחד שנקרא שימוש מודע בעצמי.... אני חושב שהוא מאוד לגיטימי במקרה הזה לבדוק מה קורה לך במפגש עם הילד ולהבין דרכו את המפגש של הילד עם דמויות אחרות.. שריד
 

מוּסקט

New member
אני דווקא מבינה את נגה

כי ההפניות אליה בדרך כלל הן למטרה מסויימת - והנה עומד לפניה ילד שעבורו צריך להגדיר מטרות אחרות. נגה צריכה להחליט מה היא עושה עם זה. האם היא עובדת עם הילד ומרחיבה את רפרטואר המטרות שלה עבורו, או לא. לא נעים לי להגיד, אבל לפעמים ההצלחות בטיפול יושבות דווקא על היכולת לבחור את המטופלים הנכונים.
 
הי מוסקט ...

לא הבנתי למה התכוונת בסוף ... "היכולת לבחור את המטופלים נכון" ... אני יכולה להגיד על עצמי, שאני יודעת איזו "אוכלוסיה" תשיג ממני את המיטב שברשותי ... מוצאת שעם סוג מסויים של "אבחנות" פחות ממוקדת ... אבל מאחר ועל הסף הילד שתיארתי נכנס לקריטריונים שקבעתי כ"ההתמחות המועדפת עליי" ... אני מוצאת מוגבלות מסויימת ביכולתי לטפל ב"סיבת ההפניה" ... היום ערכנו דיון על הנושא "מיומנויות תקשורת" ועד כמה "האישור" של קופ"ח להקצות משאבים לטיפול בנושא זה... מגביל את תחום אחריותי. אני חושבת שההגדרות החדשות שלנו, כן פותחות פתח להתערבות או לפחות לאבחון מלא - עיסוקי במהותו ... הרי כל תחומי התפקוד נפגעים כאן בסופו של דבר ... אז השאלה שלי עדין עומדת .. האם להגביל את עצמי ולהגיד "לא יכולה לטפל בזה" זה רגשי ! או להרחיב את ה"גבולות" (שיש לי נטיה טבעית לכיוון) וללמוד דבר חדש ... וללכת על זה ... לפרק את ה"קושי התפקודי למרכיביו" ולעבוד עליהם (כמובן בלי להתעלם מהפן הרגשי שיטופל במקביל ע"י פסיכולוג - הילד מטופל). ואם החלטתי לתקוף את הנושא בראיה עיסוקית ... מה הכלים שיש ברשותי כרגע ?
 

מוּסקט

New member
ואני לא הבנתי

חצי ממה שכתבת - בעיקר בגלל הגרשיים. הם בלבלו אותי לגמרי. אני בפירוש התכוונתי שה-record שלך כמטפלת משתפר פלאים אם יש לך אפשרות לבחור לטפל רק במי שבאמת יש לך לגביו ייתרון יחסי. כל מטופל שאת מקבלת שחורג מתחום ההתמחות שלך, אמנם יכול להיות לך מאוד מעניין, אבל במקביל גם "לזלול" לך משאבים של זמן. בכל מקרה - לשיקולך. לפעמים דווקא מתחשק להתאתגר. אה, וקצת צורם לי "לתקוף" ו"עיסוקי" כשמדובר על ילד עם בעיות רגשיות. אני חושבת שלזה שריד הגיב למעלה.
 
תודה ../images/Emo24.gif

לגבי סגנון הכתיבה , המנוקד, אני יודעת שזה קצת מטריד ועם זאת אני מוצאת שזו דרכי היחודית להעביר את המלל "כמו דיבור", 3 הנקודות הן כמו לקיחת אויר. אנסה להפחית. לגבי הילד, נכון השאלה כאן קשה ובהחלט דורשת את ההגנות שלה, כמו בכל מצב של חוסר וודאות מיקצועית המביא ל"חוסר איזון" אישי- מקצועי. אני בודקת עם עצמי כבר כמה ימים מה אני אמורה לעשות. לצערי הכיוון שלי לכיוון "הפרעה פסיכיאטרית" כלשהי ולא סתם מצב "רגשי", מה שאומר שעליי לבסס את הממצאים שלי כך כדי שאוכל לפחות להוביל את הילד ומשפחתו ליעוץ הרפואי והמקצועי המתאים. (הבנתי שכרגע נמצא בטיפול פסיכולוגי מאוד ארוך ולהורים יש אמון מלא בכל "מוצא" פי המטפלת, והיא חושבת שהכל בסדר, ואולי צריך לעבוד על התחושה ! אני לא רואה את זה ככה כרגע. צריכה עזרה ... מישהו ... קצה חוט
 

מוּסקט

New member
יאללה - מההתחלה:

למה הפנו אותו? אילו מטרות רוצים להשיג איתו? האם דיברת כבר עם המטפלת שמכירה אותו הרבה זמן? לא ברור לי למה הגיע לטיפול (גם אצלה וגם אצלך) אם היא חושבת שהכל בסדר. איך ילד שלכאורה הכל אצלו בסדר, והוא כל כך רהוט, גם כל כך דחוי? מה זה דחוי בשבילו? איך הוא מבין את הדחייה? אני במקומך הייתי פשוט מתחילה לשחק ולשוחח איתו תוך שאני מחדדת את ההסתכלות הקלינית שלי. רק אחר כך הייתי מגבשת איזו דעה או אסטרטגיה לעבודה. קחי את הזמן להערכה לפני גיבוש עמדה.
 
אני עוד פה

סיבת ההפניה לא הוגדרה מראש ... דובר על "רגישות למגע", ועל "דחיה חברתית" (יש לי חומר נוסף מגורם מטפל משמעותי, המדבר על בעיות התנהגות קשות, מעורב בקטטות, מאשים את חבריו, ממורמר, רואה את ה"שחור" במצבים, לא עוזרים לי , לא מקבלים אותי ... עם קשיים במישור המשפחתי) זהו אז כבסיס להתיחסות שונה מהמקובל ולאור מידע נוסף,חשבתי שאני חייבת לקחת לי את הזמן לאבחון, לאיתור הצרכים האמיתיים שלו. חשבתי להעביר לו ולהוריו את ה-COPM כשאלון שמרכז את המשמעות שנותן לעיסוקים שונים ולתפקודו בתחומי התפקוד השונים. חשבתי לבצע שיחה עם ההורים לבד ורק אז לסכם דו"ח שיפרט המלצות להמשך עבודה. ברור לי שאפשר לטפל בו בריפוי בעיסוק גם אם מדובר ב"מיומנויות תקשורת". אך אני רואה בעייתיות עם "מימון". נראה לי שיהיה קשה להשיג מימון לטיפול ריפוי בעיסוק כזה. הייתי מקווה לטיפול "אקולוגי" יותר מרפאה בעיסוק בבה"ס, מנהלת את תכנית ההתערבות יחד עם הצוות החינוכי והטיפולי. ותודה כבר אמרתי .
 
../images/Emo23.gifקראתי מהתחלה

וראשית אני מאד מתחברת למה ששריד כתב. יש כאן משהו שמביא אלייך הזדמנות לעבוד בשונה מהמטריצה הקיימת (או המתפתחת) אצלך. אני פוגשת ילדים כאלו לא פעם, ובהחלט אין לי התלבטות אם זה שייך לריפוי בעיסוק או לא. יש לנו מקום חשוב בעיצוב הדימוי העצמי של הילד וברור לי כי סיוע בחוויה חיובית מביא בסיכומו של דבר לשינוי בדימוי העצמי. לא הייתי מתמקדת על ה"פצצה" שזרק כל עוד אני לא לגמרי בטוחה שהוא מבין לאשורו את העניין אלא אולי כפי ששריד הציע משתמש במשהו ששמע. יש מספיק ילדים אינטיליגנטים שיודעים לצטט ... הייתי הולכת דווקא אל הקבלה המלאה שלי אותו, הענקת חוויה של "אני כאן במלואי עבורך", על כל המשתמע מזה. מישהו לא דוחה אותו, נמצא איתו מתוך בחירה (כן, יש אפשרות להדגיש את זה) ומוצא הנאה בכך. העצמה שלך כמטפלת מעצימה את הילד והמפגש. ואחרון חביב- כדברי החיפושיות "all you need is love"... שרון
 

מוּסקט

New member
לפעמים

הילד הוא רק הסימפטום. הוא מגיב איך שהוא מגיב כי אין לו כלים אחרים. האם המשפחה כולה ביעוץ? לפעמים ההתערבות הכי טובה שאת יכולה לעשות היא הערכה מקיפה ודו"ח לגבי מה נדרש הלאה... כולל אם נדרשת התערבות ברפוי בעיסוק (ואיזו).
 

H i l a 1

New member
אני חושבת שיש מקום לטיפול ברב"ע

חלק מהעבודה שלי הוא בתחום הפסיכיאטרי עם ילדים ונוער, ולמרות השוני מהטיפול בילדים בריפוי בעיסוק כמו שאנחנו רגילים לחשוב, יש המון מקום לעבודה, לא פעם אני נתקלת בילדים המתאשפזים, בגלל שהיו דחויים או לחילופין היו מאוד בעייתיים ואלימים בבית ובבי"ס, טכשהם מגיעים לטיפול, אפשר לראות בעיות בוויסות, סרבול מוטורי, וכשזה מתווסף למצבים מסויימים בבית או בחברת הילדים, זה מביא לקשיים רגשיים שאין להתעלם מהם, אבל יחד עם זאת אנחנו יכולים לתת כלים להתמודד אתם. אני הייתי פונה באמת קודם כל לעוצמות שלו ומוצאית את תחומי התפקוד החזקים ואותום מחזקת, מה שעוזר בכל הדימוי העצמי, ומעודד להתמודד גם עם החלשים. אין ספק שהמקרים האלו מהווים אתגר למחשבה, ולא פחות חשוב לרגשות שלנו כמטפלים. הילה
 

שריד

New member
אני קורא ומרותק מהדיון יש כאן המון

תמיכה וידע. נגה, פה ושם במהלך השנים נתקלתי שוב ושוב במושגים being ו doing בקונטקסטים של טיפול, במשפחה שלי וחברים. אני מעלה אותם כרגע כדי שהדיון בהם אולי קצת ירחיק מהלחץ. נגה כפי שכתבת את ממש צריכה את הזמן, והייתי מציע לך להחליף את המילה הטריקית והמלחיצה "אבחון" ב"הערכה" שהיא נראת לי מתאימה יותר מפאת הגבולות הפחות חדים שלה... תודה על הדיון אני לומד ממנו הרבה שריד
 
רגישות למגע?

היי כולם, אחלה דיון, ואני מצטרפת מהכיוון שלי, אבל רוצה לדעת לפני שאני מגבשת אם יש גם המשך לאמירה של "רגישות למגע" או שזו רק כותרת, כי אם אמנם ה"רגישות למגע" מגובה בעובדות, אז יכול להיות שיש בסיס סנסורי לתחושה של "עושים לי" והתייחסות שלמה צריכה לכלול גם התייחסות רב מימדית לויסות על כל חלקיו. אבל לפני שאני מתחילה לבנות פה ארמונות בחול, אשמח אם תרחיבי על העניין הזה. שבת שלום שרון
 

H i l a 1

New member
שרון, בהחלט התכוונתי לרגישות למגע

ולא רק ככותרת! אניעובדת במחלקה פסיכיאטרית של ילדים ונוער, וחלק מאוד משמעותי מהעבודה שלי הוא דווקא בתחום הסנסורי, חדר הטיפולים שלי נראה כמו חדר טיפול התפתחותי מבחינת הציוד עם התאמה כמו בגודל של הכדורים, חבית וכו' לילדים גדולים. הטיפול הוא מאוד שונה, מהבחינה שהמטופל הוא המוביל ולא אני, אבל בהחלט ניתן לראות את הילדים עם הפרעות ההתנהגות הקשות, זקוקים מאוד למגע עמוק , ומחפשים אותו בעוד כאשר ילד אחר "פולש" להם לטריטוריה (וגורם למגע) או למרחב האישי כפי שאנו מכנים אותו יכול לגרום להתפרצות אדירה ואובדן שליטה! אתן לדוגמא קבוצה שאני עושה פעמיים בשבוע בהנחיה משותפת עם פסיכולוגית, זוהי קבוצת רכבת בעיקרון, כלומר ילדים באים וילדים הולכים (כי ככה זה באישפוז. הקבוצה מתנהלת כך שהילדים באים לקבוצה, ובעצם כל החדר לרשותם וכל אחד בוחר מה הוא רוצה לעשות, תוך שמירה על כמה חוקי בטיחות בסיסיים, ומכיוון שהמרחב אמנם גדול אך בכל זאת מוגבל תמיד יש אינטראקציות ויש משחק משותף, (למשל לאחרונה הם אוהבים להוציא את כל! הכדורים מבריכת הכדורים ולפזר בחדר, ואז למשל להחליק על הכדורים, וכמובן שחלק מההסכם הוא לאסוף בהנתן האות) וכעת ניתן לראות באמת תהליך אצל כמה מהילדים, ביכולת לשמור על המרחב שלהם בצורה מקובלת ולא אלימה, ולשמור ולכבד את המרחב של האחר, וזה לאחר תקופה ארוכה של עבודה, שכללה הרבה שיקוף של סיטואציות שקרו, גם במהלך הקבוצה וגם ביום יום בכיתה, או אחרי הצהריים מתוך סיטואציות שהביאו הילדים לקבוצה.אז נכום שלא אצל כל הילדים זה נובע מרגישות למגע, ובקבןצה אין סינון של הילדים, אבל זה מאוד בולט אצל אלה שזה הטריגר להתפרצות ואז בשיקוף לסיטואציה, אנחנו מדגישות את תחושת המגע, הלא נעימה ואיך להימנע או איך לבקש להפסיק. אני רק אוסיף ואומר שבנוסף לטיפול הקבוצתי יש גם טיפולים פרטניים שמתנהלים בדרך דומה אך כוללים הרבה יותר חוויות תחושתיות. טיפול אשר משפיע מאוד לטובה גם על הנערים/רות הנמצאים במצבים פסיכוטיים, ומאוד מסייע להם בהתארגנות לתפקוד יומיומי, כאשר בשלב קצת יותר מתקדם אני מוסיפה לילדים הפסיכוטיים, גם פן עיסוקי לטיפול, עבודנ אשר יש לה תהליך ברור, התחלה אמצע וסוף, אשר מתווסף לטיפול התחושתי. וואו, כתבתי המון, אני ממש לא רגילה לזה, אבל שמחתי לשתף, כי אני באמת מאמינה שזה תחום שחסר בו עוד המון ידע, וחשיבה יצירתית בטיפול, הילה
 
עוד על ויסות

היי הילה, בשאלתי לגבי רגישות למגע, התכוונתי להבהרה של נגה בקשר לילד שלגביו היא מתייעצת כאן. תודה על השיתוף בעשייה שלך, נשמע שזו עשייה חשובה ומעניינת, רק הערה קטנה, באופן מקצועי - אישי , אני מאמינה בעשייה בקליניקה בתחום הסנסורי, רק אם עשייה זו משמשת כמעבדה להעברה החוצה, לסביבה הטבעית. במידה והעשייה הזו אינה מועברת החוצה, לדעתי הערך שלה מאוד מאוד יורד מבחינת יכולת ההשפעה על חיי המטופל. "חוויות תחושתיות" כמו גם "חוויות רגשיות" צריכות להיות בהקשר רחב ולאורך זמן מה כדי שניתן יהיה לבנות להן מסגרת התייחסות הן ברמה הפיזית והן ברמה הקוגניטיבית. אני חושבת שאם קבוצה כמו שתיארת שמה לה למטרה להתערב בתהליכי ויסות, כדאי לראות באילו תהליכי ויסות מתערבים ובאילו כלים. מה נעים לי ומה לא נעים לי זה חיוני, זו מודעות שמניחה בסיס לתקשורת, אך לבד,בלי כל היתר, להבנתי זה לא יכול לפתור או לסייע באופן משמעותי לקושי בויסות של ילד. אכתוב כאן בהמשך השישבת מתישהו(ב"ה) על מרכיבי הויסות העצמי והיכן ובאיזה אופן אפשר (לדעתי) להתערב בהם.
 

שריד

New member
../images/Emo32.gif הצעת יעול לשרשור

כדאי לשרשר את ההודעות הבאות להודעה הראשית של נגה. כך לא יהיה דרוג של ההודעות לצד שמאל ויהיה נוח יותר... שריד
 
אז למה תחושתי ?

השלב מסוים שבו אספתי את המידע הרגיל על מגע וחיבוקים ... הוא קפץ ואמר "אני שונא שנוגעים" בי ... כשביקשתי לקפוץ בשתי רגליים ברצף, הוא זינק לעבר הרצפה באופן כזה, שקיבל מכה בברכים ושכב מתפתל מס' דקות על הרצפה . המלווה שלו אמר בשקט "את רואה הוא לא יבוא אליי לחיבוק, הוא ישאר לבד עם הכאבים שלו". כשהגענו לקטע של "תשתית גופנית" - יציבה, גמישות מפרקים, טונוס ... לא ניתן היה לשים עליו יד, הוא פשוט לא הסכים ולא ניתן היה לנתב אותו לסיטואציה הזאת. בסוף המפגש הוא גם אמר "אני יודע למה ביקשת שאצייר (והוא לא צייר כמובן!), את רצית לדעת מה המחשבות שלי ..." (תגובה מעט קיצונית, לא?). כמובן שהסברתי לו שאני לא יודעת לקרוא מחשבות מתוך ציורים, אני רק יודעת אם הציור צבעוני ושמח, ואיך הידיים מציירות, הוא חייך ונראה שנרגע מעט. אני יודעת ממקור המידע ... שהוא הודיע "אני לא אהוא לבה"ס בימי שישי, אני מתחיל ללכת לחוג אומנות"... מה שרומז לי על תחושה של "מצא מקום".
 
בעיות חברתיות והגנתיות סנסורית

מה בין בעיות חברתיות להגנתיות סנסורית לא לחינם טבעה וילברגר את המושג "הגנתיות סנסורית”. כשהיא אינה מטופלת או כשאין כלל מודעות אליה, הגנתיות סנסורית יכולה ליצור ואף יוצרת ילדים ואנשים חרדים מאוד, העסוקים בהפעלת שליטה אקטיבית או פאסיבית בעולם. אני קוראת להם לפעמים חשופיות, כי הם מרגישים לעצמם חשופים לחלוטין, ללא שום מגן וקליפה שתגן עליהם בפני העולם. אומרים שמי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים. כשמגע קל נחווה על ידך ככואב, לפעמים נדמה לך שהגיוני לסווג את כל סוגי המגע תחת הקטגוריה "מזיק או כואב" ולהימנע ממגע באשר הוא. ההימנעות ממגע, הפחד ממנו ותיוגו השלילי, מסבים נזק עצום. בראש וראשונה ברמה הפיזית, במקום שבו מתגבשים גבולות הגוף, בתהליך ההפנמה של איפה אני מתקיים ביחס לעצמי ולעולם הפיזי הסובב אותי. ברמה הפסיכולוגית, בגיבוש גבולות הSELF ,עריכת תהליך SEPERATION INDIVIDUATION מתאים, וגיבוש דפוסי היקשרות. פעמים רבות, אנשים מאוד רגישים למגע, הם גם מאוד רגישים לתחושות ורגשות ,שנדמים להם "משודרים" על ידי הזולת בעוצמה רבה. הם מתקשים להתמודד עם תחושות אלה, ומקשים להבדיל בין תחושות שמקורן בהם ותחושות שמקורן בזולת. הם משמשים כמראות ומגברים לזולת, ולעיתים אף מרגישים בעוצמה תחושות מודחקות או כאלה שהזולת אינו ער להן. לדוגמה, אמא מחליפה את מקום עבודתה. היא שומרת על מראה רגוע ושליו, אך בתוכה היא מאוד חרדה. בנה הרגיש מביע את החרדה שהוא חש בה. הוא חוזר להרטיב בלילה ונצמד מחדש להתנהגויות תינוקיות, שכבר חלפו. כדי להתנחם ולהרגיש ביטחון, הוא מנסה להיצמד לאמו, אך תחושת החרדה שלה רק מועצמת כתוצאה מהתנהגותו, והם הופכים למעגל שמזין את עצמו... במצבים חברתיים הכוללים כמה אנשים, יש לעיתים "סלט" די רציני של תחושות כאלה, הגורמות לאדם הרגיש להיות מוצף ומבולבל, ופעמים רבות להישאר תקוע עם התחושה החזקה ביותר בחדר. מכיוון שפעמים רבות תחושות חזקות הן קיצוניות, כמו כעס, עצב, אופוריה וכו' הוא מרגיש תחושה של חוסר שליטה, ונדמה לזולתו בלתי צפוי ואף לעיתים בלתי יציב. זו תחושה מאוד מאוד לא נעימה, המביאה את המרגיש אותה לחיפוש עזרה "חיצונית". לפעמים בצורת התמכרויות שונות, לפעמים בצורת הימנעות קיצונית... ועוד. בצד החברתי, קשה להבין איך להתייחס לזולת אם איני יודע מה נעים ולא נעים לי. יתרה מזאת, מה "שלי", כלומר מה מקורו בי, ומה מקורו בזולת. שכן הרבה מהתייחסות חברתית נבנית על בסיס התחושות וההבנות האישיות של אדם ביחס לעצמו. ראיית הזולת כמקור אפשרי לכאב ופלישה לא מבוקרת, היא ראייה שמאוד קשה לבנות על בסיסה קשר חברתי, ופעמים רבות מניבה תגובות שאינן מותאמות לסיטואציה, ונראות תמוהות ומוגזמות בעיני הזולת. וזה רק קצה הקרחון. נדמה לי שכבר הבאתי כאן את תקציר המחקר על המבוגרים שסבלו מחרדה ומהגנתיות סנסורית. אך אספר עליו שוב, מבוגרים אלה קיבלו טיפול תרופתי ושיחתי לחרדה, שלא הועיל, ואז קיבלו טיפול בריפוי בעיסוק להגנתיות הסנסורית שלהם. והחרדה חלפה. משמע, כדי להתחיל להתיר את הסבך שנבנה אצל אדם שסובל מהגנתיות סנסורית, חרדה, קשיים חברתיים ועוד..., יש להתייחס קודם כל להגנתיות הסנסורית. א...ב...ל... כשניגשים לטפל בהגנתיות סנסורית של מתבגר או מבוגר, המלאכה מאוד מורכבת, שכן כל הסביבות, שאצל ילד היו חיצוניות יותר, אצל המבוגר נבנות בתוכו, בייצוג פנימי, מרובד ומורכב. גם אם ההגנתיות הסנסורית היא שורשן של כל אלה, עדיין טיפול בה לא יבטיח בהכרח היעלמות כל הקשיים, שכן האדם בנה את עצמו סביב הנחות יסוד מסויימות ולעיתים, הוא נצמד אל המוכר, גם כשהמוכר גרוע ומכאיב. לכן, שינוי צריך להתמקד בכל הרמות, בכל מה שרלוונטי לאדם. ראשית, שלוש הרמות של הויסות העצמי: ויסות עצמי הוא היכולת להשיג, לנטר ולשנות מצב כדי לענות לדרישות של הסביבה או הנסיבות. זהו תהליך התפתחותי המערב תפקודים ראשוניים בכל הרמות של מערכת העצבים המרכזית. באופן בסיסי מערכת העצבים צריכה לשאול ולענות על השאלה: "מה יידרש כדי להגיע למצב שבו אוכל לעשות כרצוני, בדרך שבה אני רוצה לעשות זאת". כלומר, לקפוץ, לרוץ, להתנדנד, ללעוס, להתקלח, לישון וכו'. (ויליאמס ושלנברגר, 1992 ) ניתן לחלק את ההיבטים התפקודיים של ויסות עצמי לשלוש רמות, המאפשרות, בעבודה משותפת, את היכולת לווסת סיטואציה. הרמה הראשונה: מאפיינת את התינוקות המוקדמת, מערבת את מערכת העצבים האוטונומית, וקשריה עם הRETICULAR FORMATION ועם המערכת הלימבית. יחד הם מתפקדים כדי לווסת טמפרטורה, לחץ דם, קצב לב, נשימה, טונוס שרירים, דפוסי שינה ועירות, מעקב אחר מצבים וניטורם לצרכי שרידה. תנועה ופעילות מוטורית מאפשרים לתינוק לעסוק בפעולות ויסות עצמי כמו מציצה, עצימת עיניים, הזזת מבט, הסבת ראש וכו'. הרמה השנייה: מתפתחת בינקות,ומשרתת את האדם בבגרותו. ברמה זו נעשה שימוש בקלט ומשוב סנסומוטורי ספציפי, כדי לעזור ולארגן סיטואציות. לדוגמה: בילדות: שימוש באסטרטגיות אורליות המערבות טעם, צורה, מרקם וטמפרטורה. שימוש באסטרטגיות אורליות מוטוריות כמו מציצה, נשיפה, נשיכה, כרסום, לעיסה וליקוק. שימוש במגוון תבניות ומישורי תנועה כמו נדנוד, באלכסונים, הפוך או מאחורה קדימה. בבגרות: דוגמאות כמו מציצה או נשיכת כלי כתיבה, משחק אצבעות עם מטבעות, גומיות אטבים, נדנוד רגליים, הקשה, תיפוף אצבעות, גלגול וסיבוב השיער, וכו'. הרמה השלישית: אסטרטגיות של ויסות עצמי המתפתחות בילדות המאוחרת, עם התפתחות הרמות והכישורים הקוגניטיבים הגבוהים. בשלב זה, יכולת פתרון הבעיות כוללת גם את השפה המילולית והפנימית, ומאפשרת לאדם לנטר, לתכנן להוציא לפועל ולהעריך אסטרטגיות ויסות. לדוגמה: שגרת כושר, הפסקות קפה, אמבטיות חמות, הליכות ארוכות, עיסוי, הגבלת פעילויות או ציפיות וכו'. מתוך MORE (אוטר, ריכטר ופריק, 1995 ). אז מה עושים? אצל מתבגרים ומבוגרים, הצעד הראשון הוא חקירת והבנת התפקוד שלהם לאור הבעיה הסנסורית, ויצירת מודעות לדרך שבה הקושי הסנסורי שלהם "מפעיל" אותם. אילו הרגלים, שגרות, העדפות והימנעויות הם חלק מחייהם, אילו מהם קשורים לקושי הסנסורי, מי מכל אלה משרתים אותם, ומי ממש לא. הצעד השני הוא טיפול שמתערב ברמה הראשונית של הויסות, הפיזיולוגית ביותר, שעיקרו מתן גרייה מתקנת במינון ותכיפות מתאימים, וליווי האדם בזמן שהשינוי מתרחש. הצעד השלישי, (שנעשה כבר במקביל לשני, אך הפרדתי אותו לצורך הכתיבה...) הוא בנייה מחדש של אסטרטגיות ברמה השניה והשלישית, אלה שהגיעו למודעותנו במהלך הצעד הראשון בטיפול... כל אלה בנוסף להתערבות במקום שבו יש קשיים, במקרה עליו אנו מדברים במקום של יחסים בינאישיים וחברתיים. אישית, ראיתי תוצאות מאוד יפות בהתייחסות לנושא זה בטיפול בעזרת בעלי חיים, אך אני מאמינה שכל קבוצה שזו מטרתה, המנוהלת על ידי אנשי מקצוע טובים, תעשה את העבודה.
 
למעלה