גם אני מוטרדת בנושא
וכואב לי מאד שהזוגיות שלי (אני בשנות ה-50 לחיי. פרק ב´) לא כמו שחלמתי ופינטזתי. נראה לי שזה קורה מכמה סיבות אולי חשוב להגדיר "מהי זוגיות בשבילי" מה אני מצפה ממנה? זה נכון שבכולנו פחות או יותר יש אותה תוכנה, אבל עם שינויים ווריאציות. אז אולי זה תלוי בואריאציות. אולי זוגיות בשביל נשים שונה מאשר בשביל גברים. אני מסכימה לחלוטין שאי אפשר לשנות ו"לחנך" את בני הזוג. גורם נוסף הוא שכשנפגשים, ומאוהבים לא רואים הכל. ואולי אותם דברים שדווקא גרמו לנו להתחבר, היום הם נגדנו ולרעתנו. בתחילת הדרך אנחנו די מסנוורים, ודי מתעלמים מכל מיני... ולאחר שנים של חיים ביחד (וזה לא אומר באמת ביחד ובשותף!!!) אנחנו פתאום מתחילים לראות שזה לא בדיוק כמו שפינטזנו. גורם נוסף הוא: איזה דגם ראינו בבית הורינו, ומה חנכו אותנו על זוגיות. הורי נורא אהבו, אבל התכסחו ללאב הפסקה באכזריות רבה. לא הקשיבו זה לזה, העליבו והשפילו ופגעו בבטן הכי רכה אחד לשני. איימו בלי סוף בפרידות ונשארו יחד, כדי להזין וללבות את אש המריבות. מצד שני כשהם היו בפיוס - חבל על הזמן. אבל הפיוסים היו הרבה יותר מעטים. רוב הזמן - כסאח. אז מה עבר אליי? אני בבסיסי אדם די תלותי, גם בבן זוגי וגם בילדיי - בקיצור באנשים שחשובים לי ושאני אוהבת אותם. אבל תוך כדי הבית ספר של החיים אני לומדת שזה לא עובד. אני בונה את העולם שלי מהעיסוקים, מהעבודה, מקשרים עם עוד אנשים, מקריאה, וקולנוע ומוזיקה יפה, מדי פעם חו"ל וממלאת את חיי תוכן ומשמעות, כי אני מבינה שמה שאני מצפה/רוצה/מפנטזת וכו´ שאקבל מבן זוגי לא יתגשם. בן זוגי מאוד אוהב אותי, לפחות בהצהרות, אבל ביומיום זה לא מתבטא (לטעמי) כי הוא מדי עסוק בעולמו ובצרכיו. הוא גם לא אוהב/יודע להתמודד עם הקשיים שבדרך, אוהב נוחיות, אוהב לעשות את הדברים בקצב שלו, בזמן שלו, בדרך שלו - ושימות העולם. בעבר דיברנו רבות, ולא הגענו למי יודע מה הסכמות. היום לא מתאים לי לפרק, אבל מדי פעם אני בעזיבה פסיבית (כמו שכינו זאת בקיבוצים). אני תופסת מרחק, חיה לי בפינה שלי, ומדי פעם יש רגעים של התקרבות, חום מגע אינטימי וכו´, אני לא מרוצה, אבל אולי זה ככה. למי יש תשובה על כך? נראה לי שאין תשובה אחת, ואולי זה מה שעושה את החיים למעניינים...
עבה
) ועוד... במחשבה שניה אתה כן מנחם אותי
אבל לא בזכות הכשלונות שלנו אלא בזכות ההצלחות שלנו
