יש לי שאלה -
- פותח הנושא טליה1106
- פורסם בתאריך
יש לי שאלה -
כמו שכתבתי בעלי נפטר לפני שנתיים וחצי. באופן פתאומי. נותרתי עם שני ילדים קטנים. עד היום אני מרגישה שלא התאוששתי מזה. אין יום שחולף בלי לחשוב עליו, והשבוע אני ממש במשבר. השאלה שלי היא, האם הצלחתם לשים את המוות של בן זוגכם מאחור?? האם אתם מצליחים להמשיך באמת, עם הכאב, אבל כשהוא מונח במקום מסויים, ולא משתלט על כל הוויתכם? אני מרגישה כאילו אם אשלים עם מותו, זה יהיה כמו בגידה בו. כמו "להסכים" לזה. הקושי הרגשי הזה, דרך אגב, לא הפריע לי לנהל מערכת יחסים חדשה, שהתחילה לפני כחצי שנה, ונמשכה כמה חודשים. אבל במקביל, האבל עדיין קיים כמעט כמו בהתחלה. אשמח לשמוע אם הצלחתם להתגבר, וכיצד. מה עשיתם כדי להצליח להמשיך לחיות עם זה??
כמו שכתבתי בעלי נפטר לפני שנתיים וחצי. באופן פתאומי. נותרתי עם שני ילדים קטנים. עד היום אני מרגישה שלא התאוששתי מזה. אין יום שחולף בלי לחשוב עליו, והשבוע אני ממש במשבר. השאלה שלי היא, האם הצלחתם לשים את המוות של בן זוגכם מאחור?? האם אתם מצליחים להמשיך באמת, עם הכאב, אבל כשהוא מונח במקום מסויים, ולא משתלט על כל הוויתכם? אני מרגישה כאילו אם אשלים עם מותו, זה יהיה כמו בגידה בו. כמו "להסכים" לזה. הקושי הרגשי הזה, דרך אגב, לא הפריע לי לנהל מערכת יחסים חדשה, שהתחילה לפני כחצי שנה, ונמשכה כמה חודשים. אבל במקביל, האבל עדיין קיים כמעט כמו בהתחלה. אשמח לשמוע אם הצלחתם להתגבר, וכיצד. מה עשיתם כדי להצליח להמשיך לחיות עם זה??
יקרתי מבינה אותך מאד
האם ניתן להשאיר אבר מגופינו מאחור ? המלאכים שלנו הם חלק מחיינו ...תמיד היו ותמיד יהיו ... 3 וחצי שנים ואין יום שלא חושבת עליו ומשוחחת עימו ... אבל ,מתוך השלמה שהוא לא פה ... "להסכים" עם זה !!! יש תקופות שהזכרון הוא חלק ממני ונזכרת בשמחה במקביל למסלול החיים, ויש תקופות של "נפילות" משברים שאז הוא כל כך חסר , הגעגוע משתלט עליי .. יש לציין שבמרחק הזמן ה"נפילות" הן לעיתים רחוקות יותר ,ולמשך זמן קצר יותר ... מאד ממליצה לך ללכת לסדנא להתמודדות עם האובדן .... שגב ( kampf )נילי מנסים לישם סדנא כזו לאנשים עם ילדים צעירים חשבי על כך שלך טלי
האם ניתן להשאיר אבר מגופינו מאחור ? המלאכים שלנו הם חלק מחיינו ...תמיד היו ותמיד יהיו ... 3 וחצי שנים ואין יום שלא חושבת עליו ומשוחחת עימו ... אבל ,מתוך השלמה שהוא לא פה ... "להסכים" עם זה !!! יש תקופות שהזכרון הוא חלק ממני ונזכרת בשמחה במקביל למסלול החיים, ויש תקופות של "נפילות" משברים שאז הוא כל כך חסר , הגעגוע משתלט עליי .. יש לציין שבמרחק הזמן ה"נפילות" הן לעיתים רחוקות יותר ,ולמשך זמן קצר יותר ... מאד ממליצה לך ללכת לסדנא להתמודדות עם האובדן .... שגב ( kampf )נילי מנסים לישם סדנא כזו לאנשים עם ילדים צעירים חשבי על כך שלך טלי
תודה טלי ואלמוג...
התשובות שלכן חכמות ועוזרות. אחד הדברים שלמדתי בכל התהליך הזה, שככל שהזמן עובר אנו לומדים עוד דברים על עצמנו, על ההתמודדות ועל הכח או חוסר הכח בנו. נראה לי באמת שאלך לסדנא. ראיתי שרוצים לארגן סדנא לצעירים מגיל 45. זה מתאים לי. איך אפשר לשלוח מסר לשגב או נילי? תודה,
התשובות שלכן חכמות ועוזרות. אחד הדברים שלמדתי בכל התהליך הזה, שככל שהזמן עובר אנו לומדים עוד דברים על עצמנו, על ההתמודדות ועל הכח או חוסר הכח בנו. נראה לי באמת שאלך לסדנא. ראיתי שרוצים לארגן סדנא לצעירים מגיל 45. זה מתאים לי. איך אפשר לשלוח מסר לשגב או נילי? תודה,
היי טליה
אני חושבת שבכדי להכיל משהו חדש צריך לרוקן את הישן...צריך לעבור את תהליך האבל, אין קיצורי דרך ההפנמה וגם...הקבלה... בזמנו הבנתי שכל עוד שאני שואלת למה הוא מת בעצם לא השלמתי עם מותו... ואת בטח מכירה את כל הסיטואציות שמשהו אפילו הכי קטן משתבש ההתפרצות: איפה אתה? למה אתה לא כאן איתי? למה הלכת?..וכו (דרך אגב אני חושבת שזה בא ממקום של נוחות שיש תמיד את מי להאשים ולא לקחת אחריות על מה שקורה-אבל זה תובנה לאחר המון תהליכים שעברתי במשך השנים (6 שנים אלמנה) וממשיכה לעבור (עבודה עצמית לעולם לא נגמרת) אז עברתי תהליכים...לא קלים...של התרוקנות... לאחר התהליכים...הפנמה..התמודדות...קבלה...והתרוקנות...באה ההבנה שאת לא בוגדת בזה שאת רוצה זוגיות, שמגיע לך זוגיות ויש לך זוגיות... הרגשת הבגידה היא כשעדיין לא קיבלנו את המוות... חלק מהתהליך שעברתי (בנוסף לסדנאות) היה לכתוב המון. כתבתי לו מכתבי פרידה...ועשיתי גם טכסי פרידה...זה כאב המון...היה המון בכי...אבל זה עזר... מקווה שהצלחתי להעביר את מה שרציתי... שבת שלום...
אני חושבת שבכדי להכיל משהו חדש צריך לרוקן את הישן...צריך לעבור את תהליך האבל, אין קיצורי דרך ההפנמה וגם...הקבלה... בזמנו הבנתי שכל עוד שאני שואלת למה הוא מת בעצם לא השלמתי עם מותו... ואת בטח מכירה את כל הסיטואציות שמשהו אפילו הכי קטן משתבש ההתפרצות: איפה אתה? למה אתה לא כאן איתי? למה הלכת?..וכו (דרך אגב אני חושבת שזה בא ממקום של נוחות שיש תמיד את מי להאשים ולא לקחת אחריות על מה שקורה-אבל זה תובנה לאחר המון תהליכים שעברתי במשך השנים (6 שנים אלמנה) וממשיכה לעבור (עבודה עצמית לעולם לא נגמרת) אז עברתי תהליכים...לא קלים...של התרוקנות... לאחר התהליכים...הפנמה..התמודדות...קבלה...והתרוקנות...באה ההבנה שאת לא בוגדת בזה שאת רוצה זוגיות, שמגיע לך זוגיות ויש לך זוגיות... הרגשת הבגידה היא כשעדיין לא קיבלנו את המוות... חלק מהתהליך שעברתי (בנוסף לסדנאות) היה לכתוב המון. כתבתי לו מכתבי פרידה...ועשיתי גם טכסי פרידה...זה כאב המון...היה המון בכי...אבל זה עזר... מקווה שהצלחתי להעביר את מה שרציתי... שבת שלום...
אלמוג יקרתי לומדת ממך ..../images/Emo24.gif
בעבר מסטיקנית יעצה לי לכתוב מכתב ובוא כל הכעסים שלי על אישי ,(מאד כעסתי עליו אל שנטש אותי ...)ולשרוף את המכתב ... האמת היתה בהליך הזה נקודת מפנה לגבי .. עכשו לומדת ממך והולכת לכתוב מכתב פרידה מאישי ואערוך טקס ..זה יוצא במקביל לסגירת מעגל מעבר בית ..כמעט את כל חפציו מסרתי ...השלמתי עם חסרונו בחיי הממשיים , אבל עדיין זכרו מלווה אותי בכל עשיה שלי ..מה יחשוב ..מה היה אומר ...אך היה אם הוא היה פה ..רוצה להיות חופשיה גם מזה ...לזכור אותו ואת חיוכו ...אבל לא לחיות בצילו ...מרגישה שהצעתך בדבר מכתב פרידה וטקס סמלי יעזרו לי תודה אלמוג
טלי ...
בעבר מסטיקנית יעצה לי לכתוב מכתב ובוא כל הכעסים שלי על אישי ,(מאד כעסתי עליו אל שנטש אותי ...)ולשרוף את המכתב ... האמת היתה בהליך הזה נקודת מפנה לגבי .. עכשו לומדת ממך והולכת לכתוב מכתב פרידה מאישי ואערוך טקס ..זה יוצא במקביל לסגירת מעגל מעבר בית ..כמעט את כל חפציו מסרתי ...השלמתי עם חסרונו בחיי הממשיים , אבל עדיין זכרו מלווה אותי בכל עשיה שלי ..מה יחשוב ..מה היה אומר ...אך היה אם הוא היה פה ..רוצה להיות חופשיה גם מזה ...לזכור אותו ואת חיוכו ...אבל לא לחיות בצילו ...מרגישה שהצעתך בדבר מכתב פרידה וטקס סמלי יעזרו לי תודה אלמוג
הי טליה שבוע טוב...
תראי מתוקה ההרגשה שלך באמת מובנת..גם אני כמוך אומנם רק שנה מאז האובדן וזה לא היה פתאומי מיבחינת זמן כי הוא היה חולה.אבל שהוא נפטר זה היה הכי פתאומי שאפשר כי לרגע לא האמנתי שזה יהיה הסוף...אני לא מפסיקה לרגע לחשוב עליו כל דבר שנעשה הוא עולה במחשבה איך הוא היה מגיב?מה היה אומר?הולכת לישון איתו וקמה איתו..גם אני כמוך הרגשתי שאם אשלים עם מותו זה יהיה בגידה וזה יהיה האל חזור..לכן גם נמנעתי מללכת לבית העלמין כי לראות את המצבה עם שמו עליה היה כאילו לסגור הכל לנקודת אין חזור.ועם זה היה לי קשה להשלים..נכון להיום ההרגשה עדין קשה עדין דמותו מלווה אותי כל הזמן עדין קשה לי וגם לי יש המון ימים שאני בדאוון ממש.. כמו באחד הימים שהחלטתי סוף סוף אחרי שנה שאני קורעת וזורקת את כל הנעליים שלו.משהוא שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן אך נפשית לא יכולתי.ואוי לי מה היה באותו יום פשוט חזרתי ליום שהוא נפטר נכנסתי להסטריה של בכי התישבתי על הריצפה וקרעתי באטרף את כל הנעליים ומררתי בבכי ממש התחרעתי על המספרים גזרתי ללא רחם.. וכך עבר יום זוועה אבל כבר למחרת היה יום אחר שבו גם ההרגשה השתפרה..אין הוקוס פוקוס צריך לקום להרים ראש לחשוב חיובי. ולהחליט שלאהובים שלנו כרגע לפחות לא נגיע כי לא רוצים אותנו עדין שם..(וטוב שכך.יש לנו עוד מה לתרום פה..)והם לא ישובו אלינו...לכל אחד ואחת החוזק והחוסן הנפשי לדעת מה טוב ואיך עושים.. אז באמת מאחלת לך את הכי טוב שבעולם בשבילך...שיהיה לך חוסן וחוזק נפשי להמשיך ולהרים ראש.. ~לי
תראי מתוקה ההרגשה שלך באמת מובנת..גם אני כמוך אומנם רק שנה מאז האובדן וזה לא היה פתאומי מיבחינת זמן כי הוא היה חולה.אבל שהוא נפטר זה היה הכי פתאומי שאפשר כי לרגע לא האמנתי שזה יהיה הסוף...אני לא מפסיקה לרגע לחשוב עליו כל דבר שנעשה הוא עולה במחשבה איך הוא היה מגיב?מה היה אומר?הולכת לישון איתו וקמה איתו..גם אני כמוך הרגשתי שאם אשלים עם מותו זה יהיה בגידה וזה יהיה האל חזור..לכן גם נמנעתי מללכת לבית העלמין כי לראות את המצבה עם שמו עליה היה כאילו לסגור הכל לנקודת אין חזור.ועם זה היה לי קשה להשלים..נכון להיום ההרגשה עדין קשה עדין דמותו מלווה אותי כל הזמן עדין קשה לי וגם לי יש המון ימים שאני בדאוון ממש.. כמו באחד הימים שהחלטתי סוף סוף אחרי שנה שאני קורעת וזורקת את כל הנעליים שלו.משהוא שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן אך נפשית לא יכולתי.ואוי לי מה היה באותו יום פשוט חזרתי ליום שהוא נפטר נכנסתי להסטריה של בכי התישבתי על הריצפה וקרעתי באטרף את כל הנעליים ומררתי בבכי ממש התחרעתי על המספרים גזרתי ללא רחם.. וכך עבר יום זוועה אבל כבר למחרת היה יום אחר שבו גם ההרגשה השתפרה..אין הוקוס פוקוס צריך לקום להרים ראש לחשוב חיובי. ולהחליט שלאהובים שלנו כרגע לפחות לא נגיע כי לא רוצים אותנו עדין שם..(וטוב שכך.יש לנו עוד מה לתרום פה..)והם לא ישובו אלינו...לכל אחד ואחת החוזק והחוסן הנפשי לדעת מה טוב ואיך עושים.. אז באמת מאחלת לך את הכי טוב שבעולם בשבילך...שיהיה לך חוסן וחוזק נפשי להמשיך ולהרים ראש.. ~לי
כן טליה, אני מצליח להמשיך ביחד עם הכאב,
למדתי לחיות איתו. אז היום (אחרי כשלוש שנים), הוא לא כמו שלפני הסדנא שעברתי. כשיימתי את הסדנא הרגשתי ש"הואר לי". פתאום הרגשתי אור בחיי - לאומת החושך, שלפני הסדנא. הכאב נשאר, וישאר - עוצמתו ותדירותו משתנים. מועדים "מועדים לפורענות" - הם ימי הולדת, חגים משפחתיים - ימי זכרון, וחוץ מזה - פתאם עולות המחשבות , מה היה אילו?... וזה עצוב וכואב, ולמודים לחיות עם זה. במהלך נישואינו, אשתי ז"ל ואני, דברנו גם על האפשרות שאם אחד מאיתנו ימות, מי שישאר, טוב יעשה עם יקים זוגיות שניה / יתחתן. כך שאם מותה, היה לי ברור שאני מחפש לי בת זוג. לא מצאתי , אך היה לי ברור שזה מה שהיא מאחלת לי ולילדי (שנשמה טובה תצתרף אלינו). אני חי עם ההרגשה הברורה הזו. כל הכבוד לך על ההתמודדות. יופי שחושבת ללכת לסדנא. ברכותי. חגי
למדתי לחיות איתו. אז היום (אחרי כשלוש שנים), הוא לא כמו שלפני הסדנא שעברתי. כשיימתי את הסדנא הרגשתי ש"הואר לי". פתאום הרגשתי אור בחיי - לאומת החושך, שלפני הסדנא. הכאב נשאר, וישאר - עוצמתו ותדירותו משתנים. מועדים "מועדים לפורענות" - הם ימי הולדת, חגים משפחתיים - ימי זכרון, וחוץ מזה - פתאם עולות המחשבות , מה היה אילו?... וזה עצוב וכואב, ולמודים לחיות עם זה. במהלך נישואינו, אשתי ז"ל ואני, דברנו גם על האפשרות שאם אחד מאיתנו ימות, מי שישאר, טוב יעשה עם יקים זוגיות שניה / יתחתן. כך שאם מותה, היה לי ברור שאני מחפש לי בת זוג. לא מצאתי , אך היה לי ברור שזה מה שהיא מאחלת לי ולילדי (שנשמה טובה תצתרף אלינו). אני חי עם ההרגשה הברורה הזו. כל הכבוד לך על ההתמודדות. יופי שחושבת ללכת לסדנא. ברכותי. חגי
לטליה שלום
שלום טליה כאשר תהיה "הסכמה" שיכולה לבוא בלבוש של כל מני צורות מחשבתיות בצמוד לגורם הזמן הכאב יהיה בעוצמות פחותות בהתאם לזמן ולנסיבות חייך בהמשך אבל הזכרון לעולם ילווה אותך כרגע אני אלמה שנה לאחר 35 שנות נשואים ואני מבינה היטב על מה את מדברת הכאב שכרוך בסבל שבאובדן האדם שבנית איתו וכרגע יש חורבן אני אלמנה פעם שניה כאשר חוותי בפעם הראשונה שכול אז לא היו לי ילדים זה היה 3 שבעות לאחר שנשאתי היתי בת 20 יצאתי 6 שנים ולאחר שנשאתי 3 שבעות התאלמנתי כרגע מאוד מאוד קשה לי ואני נאחזת בגורם הזמן ובילדי שהם מושכים אותי כלפי מעלה ומנסה להיות אופטמית וגם מנסה להיות בחברה תומכת שזה חשוב מאחלת לך שתרגשי טוב במידת האפשר
שלום טליה כאשר תהיה "הסכמה" שיכולה לבוא בלבוש של כל מני צורות מחשבתיות בצמוד לגורם הזמן הכאב יהיה בעוצמות פחותות בהתאם לזמן ולנסיבות חייך בהמשך אבל הזכרון לעולם ילווה אותך כרגע אני אלמה שנה לאחר 35 שנות נשואים ואני מבינה היטב על מה את מדברת הכאב שכרוך בסבל שבאובדן האדם שבנית איתו וכרגע יש חורבן אני אלמנה פעם שניה כאשר חוותי בפעם הראשונה שכול אז לא היו לי ילדים זה היה 3 שבעות לאחר שנשאתי היתי בת 20 יצאתי 6 שנים ולאחר שנשאתי 3 שבעות התאלמנתי כרגע מאוד מאוד קשה לי ואני נאחזת בגורם הזמן ובילדי שהם מושכים אותי כלפי מעלה ומנסה להיות אופטמית וגם מנסה להיות בחברה תומכת שזה חשוב מאחלת לך שתרגשי טוב במידת האפשר
אני חושבת
שחלק מהקושי שלי היום נובע מהציפיה שהיתה לי, שכשיעבור הזמן יהיה קל יותר. ואז אחרי שנה, אין כל הבדל. הכאב בעוצמות נוראות. בשנה השניה - בעיני היה אפילו גרוע יותר. פתאום הכל שוקע והבנתי שהוא לא חוזר. חשבתי שבשנה השלישית יהיה, סופסוף, קל יותר, ולא.... ההתמודדות היא אחרת אמנם, הכל פחות חשוף ונגיש, אני כבר לא חושבת מה הוא היה אומר על כל דבר שאני עושה. אבל התחושה שלי היא שלא חזרתי לעצמי, אפילו לא בחצי.... שאני עדיין לא נרגעתי מהזעזוע הזה. גם אני ערכתי טקסים שונים. בסיום השנה הראשונה הוצאתי את הבגדים שלו מהבית, הורדתי את עשרות התמונות שתליתי והשארתי חלק קטן. עשיתי שינויים בבית עצמו וכו'. עם כל זה - לא הצלחתי להתרומם. בשלב הזה אני מחפשת את השקט שלי שוב, את השלווה, את אני עצמי, כפי שהייתי (עם כל השינוי הברור): אישה חזקה, שמחה ונחושה. כל אלה - אינם.... וחוסר הידיעה - אם אמצא את כל אלה שוב, או לא - זה מה שמפחיד אותי.... כרגע נדמה לי שתמיד נהיה כמו אנשים עם נכות. נמשיך לתפקד, אבל לא נחזור למה שהיינו פעם, או אפילו קרוב לזה.... וזה קצת מדכא.... עם כל מה שכתבתי, היום זה דווקא יום טוב שלי....
.... אני לא מדוכאת או משהו. רק כותבת את מחשבותיי בעניין. אז שיהיה יום טוב ומקסים,
שחלק מהקושי שלי היום נובע מהציפיה שהיתה לי, שכשיעבור הזמן יהיה קל יותר. ואז אחרי שנה, אין כל הבדל. הכאב בעוצמות נוראות. בשנה השניה - בעיני היה אפילו גרוע יותר. פתאום הכל שוקע והבנתי שהוא לא חוזר. חשבתי שבשנה השלישית יהיה, סופסוף, קל יותר, ולא.... ההתמודדות היא אחרת אמנם, הכל פחות חשוף ונגיש, אני כבר לא חושבת מה הוא היה אומר על כל דבר שאני עושה. אבל התחושה שלי היא שלא חזרתי לעצמי, אפילו לא בחצי.... שאני עדיין לא נרגעתי מהזעזוע הזה. גם אני ערכתי טקסים שונים. בסיום השנה הראשונה הוצאתי את הבגדים שלו מהבית, הורדתי את עשרות התמונות שתליתי והשארתי חלק קטן. עשיתי שינויים בבית עצמו וכו'. עם כל זה - לא הצלחתי להתרומם. בשלב הזה אני מחפשת את השקט שלי שוב, את השלווה, את אני עצמי, כפי שהייתי (עם כל השינוי הברור): אישה חזקה, שמחה ונחושה. כל אלה - אינם.... וחוסר הידיעה - אם אמצא את כל אלה שוב, או לא - זה מה שמפחיד אותי.... כרגע נדמה לי שתמיד נהיה כמו אנשים עם נכות. נמשיך לתפקד, אבל לא נחזור למה שהיינו פעם, או אפילו קרוב לזה.... וזה קצת מדכא.... עם כל מה שכתבתי, היום זה דווקא יום טוב שלי....
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.