יש לי שאלה

[MaYo0sH]

יש לי שאלה

חברה שלי איבדה את אמא שלה לפני כמה ימים בהלוויה היא בכתה הרבה. אבל עכשיו בשבעה יש סביבה המון המון חברים ומשפחה שתומכים בה המון והיא נראית אפילו *קצת* שמחה. היא סיפרה לי שיש לה המון המון זכרונות ומכתבים מאמא שלה, ואחרי הכל היא יודעת שאמא שלה מיצתה את החיים שלה והיא תעבור הלאה. השאלה שלי היא האם זאת סתם העמדת פנים ובפנים היא ממש ממש סובלת, ויכול להיות שאחרי השבעה היא תישבר כי כבר לא תיהיה לה הרבה תמיכה כמו בשבעה והיא תתחיל להתגעגע?

 

[marcelo majlin]

תגובה

משאת אומרת זה נכון עכשיו שהיא מוקפת אנשים קל לה יותר ויכולה "לשכוח" לרגע את אמא שלה אבל אחרי השבע זה יחזור ואז חשוב שיהיו אנשים איתה לעזור לה בהצלחה מרסלו

 

[גרא.]

חברתך סובלת,כמו כולנו מתחושת אבדן

עמוק..אלא שאין היא מחוייבת לבכות כל הזמן עלמנת להפגין את אבלה..העובדה שחברים ובני משפחה מקיפים אותה סביב,מקלה עליה.לא משכיחה מאומה,רק עוזרת להתמודד עם השכול.תחושת ההקלה שהחברים והמשפחה מעניקים לה,מאפשרת לה גם לחייך,ואפילו לצחוק לרגע..אין זו העמדת פנים,אלא תגובה טבעית לתחושת הקלה של רגע..זה מותר,זה מקל,ואינו מעיד כהוא זה על עומק רגשות השכול שלה..יחד עם זה,את ללא ספק צודקת בתחושה שלך של מה שעלול,ולמעשה כמעט תמיד קורה אחרי השבעה.כנעט מיידית,כמות המבקרים פוחתת,ודי מהר,האבלים נשארים לבדם או כמעט לבדם..ואז הרבה מהזכרונות,תחושות האבדן,הצער מתגברים כאשר האבל,נשאר כמעט לבדו בהתמודדות הרגשית שלו.וזה קשה קשה.הדרך המקובלת לצאת מזה הדרגתית,זה לחזור לחיי השגרה מה שיותר מהר,ואז לצמצם עד כמה שאפשר את שעות הבדידות והסבל.ככל שחברתך תחזור לעיסוקיה הקודמים,ותדע להעסיק את עצמה גם מעבר לשעות העבודה,ייקל עליה הדרגתית לעבד את האבל.עד לרמה שכל אחד מאיתנו שעבר שכול יודע..שום דבר לא נשכח,אבל חיי היומיום, גוברים..ודברים רבים אחרים נעשים חשובים יותר ומעסיקים אותנו.