תשובה שלי
מאז שחזרתי הגעתי למסקנה שמעכשיו החובה שלי היא להעביר את נושא הזיכרון של מה שקרה, אסור לנו לתת זה להישכח. הכיתה שלי השנה מכינה טקס יום השואה בקיבוץ שלנו וחשבתי שאנחנו לפחות דרך הזווית ראייה שלי רוצים לשלב שם כמה עדויות יש אצלינו די הרבה אנשים ששרדו את השואה גם בתור ילדים וגם כמה שכבר היו מבוגרים הוציאו אצלינו ספר בקיבוץ שלנו לפני כמה שנים שנקרא "והגדת לבינך" ובעצם שם כל אחד מהם נתן את העדות שלו מהמקום ממנו הוא בא וכל מה שהוא זוכר וחווה-גם בסתור גם במחתרות,בתנועת הנוער,במחנות העבודה וההשמדה וקראתי שם עדות אחת שעד היום עושה לי רגש ממש חזק והספר הזה העלה בי לראשונה את ההרגשה שאני באמת רוצה לנסוע לפולין,שזה בא מתוכי,שאני חייבת אותו עבור עצמי הזיכרון הוא המסר איתו חזרתי,המחנות,וכל מה ששמענו וראינו זה מה שאנחנו בני הדור השלישי בני הנוער וגם ההורים שלנו בני הדור השני החובה שלנו זה להמחיש לדורות הבאים את מה שהיה,את מה שכולנו ל אחד בצורה שונה לקח מהמסע הזה איתו. לאומנית-הרגשתי להיות שם מתוך עצם זה שאני חלק מהם והם חלק ממני שהם בני ובנות העם שלי לאומנית אני לא בטוחה כי עדיין תלוי מה את מגדירה כלאומנות אני יותר מרגישה כבוד אל נושא הזיכרון וכבוד לאלו ששרדו [גם כשהיה לי כבוד אליהם עוד מראש אבל עכשיו יש לי יותר] כמו שכתבתי ביומן המסע שלי: "לפני שאנשים אלו ששרדו את מראות הזוועה מחנות העבודה הכפייה וההשמדה עלינו להקשיב להם ולסיפוריהם ולהריח את ריח האדם החרוך ובעיקר לזכור-לזכור ולעולם לא לשכוח"