מאתר חב"ד
בהלכות תלמוד תורה נפסק: "כל אדם צריך להיזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאוזניו כל מה שלומד, בין במקרא, משנה ותלמוד, אלא-אם-כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר". יתרה מזו: "כל המשמיע קולו בשעת תלמודו - תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש - במהרה הוא שוכח, שנאמר (שמואל-ב כג,ה): 'ערוכה בכל ושמורה' - אם ערוכה בכל רמ"ח איברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת". בעלי התוספות כתבו, שבזמן חז"ל היו רגילים לשנן משנה בזמרה, כדי להקל את זכירתה על-פה. והשל"ה כתב: "שיהיה הלימוד בשיר, בין במקרא בין במשנה, ולזה תמצא ספרי המשנה הקדומים כתובים עם הניקוד והטעמים". ואכן גינו חז"ל את "כל הקורא (=מקרא) בלא נעימה, ושונה (=משנה) בלא זמרה". נוהג זה היה רווח ביותר, עד שכאשר הביעו חז"ל ביקורת על מי שאינו מנסה להבין היטב את הדברים שלומד, אמרו: "גמרא גמור, זמורתא תהא!". כלומר: למד, בין כך ובין כך אינך מבין, יהיה לך אפוא זמר ושיר". הרבי מליובאוויטש סיפר, שטענו לפני חותנו (אדמו"ר הריי"צ) על הישיבות, מדוע צריכים התלמידים להתנועע ולצעוק בשעת הלימוד… והסביר את טעמו של דבר, מפני שלימוד התורה דורש מהאדם לבטל את עצמו כליל, דהיינו להתייגע הרבה ולהשקיע את כל הכוחות והחשק, ואפילו את ה'תאווה' בלימוד זה, ולכן הלימוד הוא באופן שאינו מתאים לסדרי העולם. מקורות: עירובין נד, רע"א. ביצה כד,א. מגילה לב,א ותוד"ה והשונה. שו"ע אדמו"ר הזקן הל' ת"ת פ"ב הי"ב ופ"ד ה"ט. של"ה מסכת שבועות סד"ה הרחקת לימוד פילוסופיא (דפוס אמ"ד קפג סע"א). 'תורת מנחם - התוועדויות': א,41. ז,252. י,51.
