באמת הוויה ישראלית למהדרין. קשורה ל"אני ואפסי" בחבל הטבור. אני זוכרת שפעם אחת עמדתי עם העגלה ואיזו דודה נמרצת נדחפה לפני עם ה"רק את זה" שלה. אני זוכרת שגייסתי את אחד מהמבטים הכי מקפיאים שהיו לי ברפרטואר ואמרתי לקופאית בקול שקט אך מעורר אימה: "אם את עושה לה חשבון אני משאירה פה את העגלה והולכת" (מה שבכל הרצינות התכוונתי לעשות למרות שבזבזתי שעה מחיי באיסוף הפרודוקטים). לא עשו לה חשבון. מצד שני אני בטוחה שהדודה הזו עדיין נדחפת בכל תור אפשרי... אז פעם אחת לא הלך לה. Big deal!
אתמול הגעתי למסקנה שאני ממש שונאת ביטויים עם "יש את". לא בגלל ה"יש את", אלא כי הם ריקים ומגעילים שכאלה, נו.. "יש לו את זה". "זה לא זה" (אבל נישאר ידידים). בעעע!
אני נוהג לתת קרדיט לנדחפים. אולי יש להם ילדה חולה בבית. אולי הם כמעט מאחרים לפגישה שתשנה את חייהם. באמת אין טעם שיחכו זמן ממושך כאשר הם יכולים לעבור את הקופאית בצ'יק. קצת פירגון, מה יש? לא אכפת לי להיות פראיר. ואם נראה לי, משום מה, שהם סתם חוצפנים - אני מגיס את המבט הכי מזרה בארסנל שלי. בדרך כלל, הארסנל ריק ואני בוהה בתדהמה בעז הפנים התורן חולף על פני.