ישראלים או בין-לאומיים?
בכל מקרה... הנה מספר קטן של דוגמאות. - מיס ון דר-רוהה: סגנון בין-לאומי מובהק וקלאסי, מגדלי זכוכות "נקיים" בעלי חזות פלדה, קווים אופקיים ואנכיים בתבנית קבועה, מבואה נסוגה משטח קירות המגדל. - הלמוט יאן: מגדלי זכוכית לרוב ובעלי גגות מחודדים, כמו-כן, שימוש ניכר בתשומת לב רבה לפרטים, כגון בחירת צבע וטקסטורת האבן, צורתה וכו'. בשנים האחרונות, ניתן לראות כם מגמה של צורת זכוכית מעוגלת במגדליו. - סיזר פאלי: שימוש בסגנון פוסט-מודרניסטי מובהק, לקיחת אלמנטים נפוצים מן העבר ועדכונם לזמננו. לרוב, חיבור בין העבר המהודר של גורדי השחקים של תחילת המאה, והפיכתו למשהו מודרני. - מינורו ימזאקי: סגנון מודרני קבוע בשימוש פלדה-זכוכית, שורות חלונות אנכיים לכל אורך המגדל ולעיתים קרובות עיטור המגדל בקשתות בקומות הכניסה, או באלמנטים דמויי קשת. - איו מינג פיי: מבני זכוכית מונומנטליים ובעלי זוויות וצורות גיאומטריות "פשוטות" המזוהות בנקל. - אלי עטיה: שימוש מרובה בקירות מסך מלאים, ע"פ רוב בגוון חום-כהה, צורות גיאומטריות במבנה המגדל, יצירת "עיקול" דרך זוויות של 90 מעלות. - ריצ'ארד בופיל: מגדלי דמויי "עמודים רומיים", צורות גיאומטריות לאורך חזות המגדל הנוצרים ממשחק בין קיווי האבן האופקיים, האנכיים ומשטחי הזכוכית בניהם. - סר נורמן פוסטר: מבנים קיצוניים בייחודם בעלי צורות מאד לא שגרתיות, מראה נפוץ של "קונסטרוקציה" חשופה (או חזות מלאת "איקסים"), או שימוש בקווים מעוגלים וזורמים, גנים-תלויים לגובה המגדל ושימוש נרחב בזכוכית. מספיק?
