../images/Emo24.gif מזדהה לחלוטין.
רז גלילי, שהתחיל לכתוב בפורום, הוא אחי הגדול. לפני מספר חודשים טסתי לעזור לו בטיפול ביותם (בנו, המאובחן כאוטיסט). (ואני מעיד ברייש גלי, שמדובר בילד הכי חמוד בצד ההוא של העולם
) עבורי, ההסתגלות ליחס של יותם (שהיה שונה מזה של אחיינים אחרים שלי), היה מאד קשה עבורי. אני מזדהה מאד עם לתת בלי להרגיש שמקבלים חזרה. אני העברתי ימים על ימים שבהם כל יום הקדשתי הרבה שעות של ניסיון ליצור קשר. טיפול, האכלה, טיולים, משחקים - וניראה היה שאין כמעט שום קשר. מידי פעם היו הבזקים של תשומת לב, אבל לרוב לא. הדבר היחידי שממש הדהים אותי, היה שבלילה לפני שטסתי, דאגתי שיותם ישן איתי במיטה, ולא עם ההורים שלו (שינוחו קצת). החוויה של לישון איתו הייתה אחד הדברים הכי מדהימים שחוויתי בחיי. מרגע שהילד ניכנס למצב שינה, הוא דאג להתכרבל ולחבק אותי חזק מאד (מה שביום יום הוא לא עושה). כאשר במשך הלילה הוא התעורר, קם, הסתכל עלי בעיניים, ואז חזר לישון בזמן שהוא מחבק אותי חזק חזק ומתחפר בחיבוק איתי. זה היה אחרי שחודש ימים, קיבלתי כמעט 0 יחס. מדהים (ומחמם את הלב)
במילים אחרות, אין לדעת את צפונות ליבו של הילד. רק להעריך את מה שלנו יש ולו אין (עדיין
). לגבי לשפוט אותך, אין לי סיבה
. הילד בא להביא לך שיעור על עצמך. אם אתה לא למדת אותו בכוחות עצמך, לא ניראה לי שהרצאה ממני הייתה מביאה לך את השיעור (וזה גם כן, אילו היה לי את היומרה לדעת מה יכולת ללמוד). אבל היכולת לקחת את היומיום וללמוד ממנו, זה כנראה משהו שכיף לקרוא עליו, אבל מאד קשה ליישם
(לפחות לי). טל.
רז גלילי, שהתחיל לכתוב בפורום, הוא אחי הגדול. לפני מספר חודשים טסתי לעזור לו בטיפול ביותם (בנו, המאובחן כאוטיסט). (ואני מעיד ברייש גלי, שמדובר בילד הכי חמוד בצד ההוא של העולם