נועם, מונהליזה וכל המעוניינות/ים
מקווה שזה לא יתקבל כתחרות על מי "נשא על כתפיו יותר" בעניין תמיכה בהורים, אבל בכל זאת אספר קצת יותר מקודם: כשהייתי בת כ-42, אבי חלה במלנומה. אמי התמוטטה נפשית ובקושי תפקדה. כבת יחידה להוריי (כשבבית יש משפחה ובה שלושה ילדים, ואני עובדת במשרה מלאה), נאלצתי לעבור לבדי את תקופת מחלתו (לא אכנס לפרטים, רק אומר שזו הייתה תקופה נוראה). כחצי שנה לאחר מותו התחילו כאבי-ראש גיהינומיים, שאובחנו ע"י נוירולוג ככאבי תעוקה (Tension Head Ache), והוא אמר שבהחלט יכול להיות קשר ביניהם לבין המתח שהייתי שרויה בו בתקופת מחלת אבי. כעבור כשלוש שנים עברתי ניתוח שבו הוסרו גם שחלותיי. חודשים אחדים אחר-כך התגלה אצל אמי סרטן השחלות, היא נותחה, ואחר-כך עברה 3 סדרות של טיפולים כימותרפיים, וזאת לפני שהתאוששה ממות אבי. עכשיו הייתי צריכה ללוות את אמי, מבלי שהיה עם מי להתחלק בעול (כמעט - כי לפעמים שכרנו מטפלת ואח"כ ביטוח לאומי אישר מטפלת), ובעיקר - בתהליך קבלת ההחלטות. בכל אותן שנים בעלי נשא בגבורה בעול הבית והילדים, אך ברור שלכל ההתרחשויות האלה - כולל החמרה הולכת וגוברת של תסמיני הפיברומיאלגיה - הייתה השפעה ניכרת על הזוגיות. בסופו של דבר - התמוטטתי לפני כשנה ורבע. אני מפרטת את כל זה כדי לומר לכולן - במצבים כאלה, אל תהססו לקחת כל עזרה אפשרית. אל תיקחו הכול על כתפיכן, התוצאות הרסניות. דור
