זהו. היום האיום הזה עבר.
תודה לכולכן על העידודים. לא שהם עזרו לי להפסיק לבכות אבל זה בהחלט שימח אותי לדעת שיש כאלה שאכפת להם ממני. ורק כדי שיהיה תיאום ציפיות, אני מצפה לדבר אחד ביום ההולדת שלי - לאהוב בצורה טוטלית בלי פשרות למעצורים את הבן זוג שלי. אחריו בחשיבות באות החברות, ואז ידידים, ואחרונים אחרונים שאין לי סיבה האמת לחשוב עליהם שום דבר חיובי כל שהוא, הם המפשחה שלי. לפחות החברות והידידים אמרו לי מזל טוב היום, ואני מקווה להיפגש איתם בעוד כמה ימים. וואי... אני פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות כל היום. לא יכולתי לשאת את המחשבה שמה שאני מתפללת לו כל החיים עדיין לא קורה לי. שמה שאני מבקשת תמיד מבן זוג זה שביום הזה אני לא אהיה בודדה, ושהוא יחבק וינשק ויעשה אהבה איתי כל היום. וזה בלתי אפשרי לחשוב שהוא אמר שיעשה את הדברים האלה, כשפתאום ישר לפני שבוע הוא בורח בלי ליצור קשר יותר. אבל היום האיום ביותר בכל השנה עבר, ועכשיו אפשר לחזור לשיגרה הנפלאה בלי ימיים מיוחדים שגורמים לי לחשוב ברוב טימטומי וטיפשותי שמגיע לי ליחס מיוחד בהם. זהו. אין ציפייה וככה אין אכזבה. רק שיגרה מתוקה לעוד שנה ארוכה ארוכה... ונקווה שהיום הולדת שלי אף פעם לא יבוא יותר. הלוואי!
