יש לי הרגשה

[מיוט]

יש לי הרגשה

שהסובלים דינם להמשיך ולסבול ולא להרפות מהסבל אבל לא מתוך בחירה פנימית מודעת/לא מודעת שלהם. ככל שעובר הזמן נדמה לי שכוח חיצוני בחר בהם לשאת את מה שאחרים היו אמורים למעשה להתחלק איתם בו. הסובלים מושכים אליהם את כל האש, היגון, הצרות האוניברסלים וכל הזמן מאבדים עוד ועוד מתוכם עד שלא נשאר בהם יותר דבר. הסובלים הכרוניים גם איבדו את הכתובת למחלקת האבדות ומה שנעלם מהם נמסר לאחרים- כאלה שידעו לעשות בו שימוש טוב יותר. לסובלים תמיד נדמה שיש משמעות לכל הכאב הזה וכשיפתר בטוח יבינו שהיתה לו סיבה ויצליחו אפילו לשבץ אותו בתוך מחרוזת החיים הזו שלהם. אבל לפעמים כשהסבל לעולם לא נפסק ואין רגע מנוחה ושום הרפיה הסובלים מבינים שרימו את עצמם כל השנים ולסבל אין שום משמעות והם לא יוכלים לצמוח או להתפתח ממנו כי הוא כבר הפך לרעל שהשמיד את כל מה שעוד נותר. חוץ מאת הסבל.

 

[טל קרויטורו]

פגשתי אנשים רבים עבורם הסבל היה הפיך

גם כשהיה מדובר בסבל של שנים רבות שאכן פעמים רבות כפי שכתבת הפגיעה הראשונית הופכת את האדם לפגיע יותר לפגיעות נוספות בשל הפגיעה ביכולת ההתמודדות. רגש איננו בהכרח מציאות, אפשר להרגיש חסר תקווה למרות שאינך חסר תקווה, אפשר להרגיש שהכל אבוד, גם כאשר לא הכל אבוד. זמן לא מספיק בפני עצמו, אבל מנסיוני זמן שמתרחש בו תהליך טיפולי רלוונטי (דגש על הרלוונטי) יכול מאד מאד לסייע. אני מקווה שתשובי לעדכן.

 

[מיוט]

תודה , נקווה לטוב