אז אני יתחיל
אגדות על צמחים:
אגדה על הגפן: זוכרים את האנשים הרשעים שבנו מגדל גבוה ורצו להגיע לאלוהים? אז אלוהים ירה בהם ברק, אחריו בא הרעם, ואחריו מבול של גשם. וכל טיפה וטיפה הייתה כמו אבטיח. נח, שהיה צדיק תמים וגם נגר מעולה, לא עשה שטויות כמו האנשים הרעים. הוא ישר בנה תיבה גדולה והזמין אליה את כל החיות. את אבא דב ואמא דובה, את האריה ואשתו, את הכינה ובעלה. על הצמחים הוא בכלל לא חשב כי הם מסתדרים גם בגשם. אבל לגבי הגפן לא רצה לקחת סיכון. נח, שאהב לשתות יין ולשתות ראש טוב, ידע, שגם העולם זקוק מידי פעם לקצת יין, כדי לגרש את העצבות. מה עשה? הבריח בתוך הכיס של הקנגורו שק זרעים של גפן. שלטונות המכס תפסו את הקנגורו ושאלו אותו: "מה יש לך בשק?" אז הקנגורו לא התרגש ואמר: "אוכל לציפורים, ירצו-יאכלו, לא ירצו-לא יאכלו". ושידע לו כל מי שאוכל אשכול ענבים עסיסי ולוגם קצת יין, שכל התודה מגיעה לנח המבריח.
אגדה על הזית: לפני הרבה הרבה שנים חי לו בארץ יהודה פלאח עני, ולפלאח היו שתי נשים. את האחת מהן הוא אהב מאוד מאוד, ואת השניה הוא לא כל כך אהב. שתי הנשים הללו ילדו לו שני בנים. הפלאח פינק את האישה האהובה, וכל יום היה מגיש לה ולבנה חמאת בקר, גבינות, וחלב. לאשתו השניה ולבנה נתן רק שמן זית ולחם. בנה של האישה האהובה נראה שמן, בריא, עם לחיים ורודות, ובנה של האישה השנייה היה רזה רזה, אבל חזק. בכל פעם ששני הילדים רבו זה עם זה, תמיד ניצח הילד של האישה הלא כ"כ אהובה. יום קיץ אחד הגיע בנה של האישה האהובה אל אימו בוכה, אפו זב דם וכתם גדול וחום סביב עינו הימנית. "מה קרה לך, בני?" התרגשה אימו, "שוב היכה אותך הבן שלה הרזה והחלשלוש? תראה איך אתה נראה-שמן בריא, וחזק; אתה לא יכול להחזיר לו פעם אחת וללמד אותו לקח?!" "לא אמא", התייפח הבן, "הוא פשוט חזק ממני". האם לא הבינה זאת, היא ניגשה אל הזקן החכם שבכפר, ושאלה אותו: "איך זה יכול להיות שבני, האוכל אוכל משובח, כמו חמאת בקר, נכנע לבן הפצלוח של צרתי, שאוכל רק שמן זית ולחם?". זקן הכפר, שהיה חכם מאוד, חייך ואמר: "חמאת בקר טובה ליופי וללחיים ורודות, ואילו שמן זית- אין טוב ממנו לחיזוק הגוף והעצמות. ולמן אותו היום קיבלו שתי הנשים רק שמן זית ולחם.
הסירה הקוצנית-ידידת האדם כשגלו בני ישראל מארצם לאחר חורבן בית המקדש, היה ביניהם גם נער קטן, עצוב וחפוי ראש. הלך הנער אחרי אימו, כי נפל אביו במלחמה, ואת נחלת משפחתו העלו האוייבים באש, ובעוד הוא מתבונן בלהבות הכתומות ובעשן הסמיך העולה מביתו, קפץ הנער אגרופו, הניפו במחאה אל מול השמיים, ונשבע כי ימהר וישוב אל ביתו כדי לבנותו מחדש. שנתיים ישבו האם ובנה בגולה ולא ידעו אושר, כי התגעגעו אל מולדתם ואל ביתם שנחרב. יום ולילה הגה הנער בנחלה אשר יקים כשיחזור אל ביתו, והאישה חלתה במחלה קשה מרוב רעה ויגון, ומדי אוכלה מעט דבש, ענבים או דבלים מתוקות, נתקפה בחולשת-פתאום והתעלפה. "יודעת אני צמח מרפא למחלתי, 'סירה קוצנית' שמו. צמח זה אינו גדל כאן, בגולה, אך הוא נפוץ מאוד במולדתנו, ואם אשתה תה שנחלט משורשי הצמח תוקל מחלתי", אמרה האם לבנה. ואמנם, לאחר נדודים רבים שבו הנער ואימו אל נחלתם ואל ביתם החרב. הם ראו והנה נחלתם שוממה, אדמתם חשופה, ובשדותיהם עלו רק מעט עשבים שוטים ובני שיח נמוכים, אפורים ודלי מראה של הסירה הקוצנית. "הזה צמח הסירה הקוצנית אשר אמרת?" שאל הנער את אימו. "הלוא עלוב מראה הוא, לא תואר לו ולא הדר! פירותיו זעירים ופרחיו חסרי צבע! הזה צמח המרפא שבו תלינו תקוותנו?" "אל לך לזלזל בשיח עלוב מראה זה!" אמרה האם. "אמנם לא חנן אותו האל ביופי רב, אך שימושים רבים לו, והוא יסייע לנו בבניית נחלתנו!". הסתכל הנער בשממה, בשרידי ביתו ובשלדי הצמחים המפוייחים הפזורים סביבו ואמר: "רוצה אני, אמא, לטאטא את רצפת ביתנו החרב, כדי שנוכל ללון כאן הלילה, אך כיצד אטאטא, ואין מטאטא בידי?" אגדה האם ענפי סירה אחרים, הניחה עליהם אבנים כבדות כדי להדק את הענפים זה לזה, אחר קשרה סחבה סביב בסיסיהם, והנה בידה מטאטא לתפארת. טאטא הנער את חורבות ביתו, ואחר כך רצה לגדור את נחלתו, כי אכלה אש המלחמה את הגדרות שהבדילו את הנחלה מן הנחלות האחרות. "כיצד אגדור ואין עמי חבלים ומוטות?" שאל הנער. "קושש נא ענפים משיחי הסירה הדוקרניים והסבוכים, וגלול אותם זה בזה עד שיהיו לגליל ארוך וסבוך, ובו תגדור את נחלתנו", אמרה האם. עשה הנער כדברי אימו, ולעת ערב הקיפה את הבית גדר נמוכה סבוכה וקוצנית, שנעשתה מענפי הסירה. "צמא אני, אמא, אך מי הגשמים שבבור אגירת המים מזוהמים כל כך! כיצד אסנן אותם?" שאל הנער. "שים מעט מענפי הסירה שקוששת על פיו של הכד הריק, ואני אצק מעליהם את המים שתשאב מן הבור", אמרה האם. שתו הנער ואמו מן המים שסיננו דרך ענפי הסירה הנתונים על פיו של הכד, ואחר חפצו לעלות על משכבם כדי להחליף כוח מן הדרך הארוכה ומן העבודה הקשה, אך צינת הלילה שילחה צמרמורות בגופם. קושש הנער ענפים אפורים ונוקשים של הסירה הקוצנית והעלה בהם אש, ובינתיים הכינה האם לה ולבנה מזרנים לשינת הלילה מענפי סירה שקוששה בשדה, הכתה בקוציהם הדוקרניים כדי שינשרו, ומילאה בהם שני שקים ישנים, שמצאה במחסן הנחלה העזוב. למחרת חרש הנער החרוץ חלקת שדה קטנה במחרשת עץ ישנה שמצא בנחלתו, וזרע בה מעט מזרעי הירקות שהביא עמו מן הנכר, כי אמר הנער בלבבו: אקדים ואזרע חלקתי כדי שיהיה מזון לי ולאימי, ולא נצטרך לנדבת ליבם של אנשים טובים, אך בסיימו את מלאכתו והנה להקת ציפורים נוחתת על השדה המעובד, והן מנקרות בזרעים ואוכלות בהם. "מהר, כסה נא את התלמים הזרועים בענפים תלושים של הסירה הקוצנית!" אמרה האם לבנה. עשה הנער כמצוות אימו, והציפורים התרחקו מן התלמים ולא הוסיפו עוד לפגוע בזרעים. "רעבה אני", אמרה האם, והנער זכר שראה יערת דבש על אחד משלדי העצים השרופים והמפוייחים ששרדו בשדה. הוא לקח עמו לפיד עשן כדי להרחיק את הדבורים, ואחר כך קרב בזהירות אל חלת הדבש, הפריד אותה מענפי העץ, והביא אותה אל אימו. אכלו האם ובנה מיערת הדבש ושבעו, אך האם נתקפה שוב במחלתה לאחר שאכלה מן הדבש המתוק וכמעט התעלפה. מיהר הנער והתקין לה תה משורשי הסירה, והאם שתתה ורוחה שבה אליה. אז הבין הנער כי שגה בשופטו את הסירה הקוצנית על פי מראה האפור והמשמים, וכי ידידה רבת תועלת היא לאדם. שנים רבות חלפו, הנער שיקם את נחלתו והקים את הריסות ביתו, נטע עצים, זרע שדות והרחיק את השממה מביתו, ולתימהונו ראה שככל שצלחה מלאכתו ורחקה השממה מן הנחלה המעובדת, כן רחקה מביתו גם הסירה הקוצנית, אך תמיד שכנה סמוך לשולי נחלתו, כדי להיות לו לעזר בכל דרכיו.