כשסבתא שלי, המקסימה שלי...
מתה... וזה הדבר הכי נורא שיכלתי לדמיין בחיים שלי, מעבר להלם ולצער ולדמעות ולהכל, כתבתי לה מכתב. כתבתי בדיוק מה אני מרגישה, ומה היתה תחושת הפספוס שלי, לגביה וכו'... מה לא הספקנו... הפחד שלי היה שהיא לא ידעה כמה אני אוהבת אותה. ואז נזכרתי שכל פעם שהייתי אומרת לה "סבתא, אני אוהבת אותך" היא היתה עונה לי "אני יודעת"... אז, בזמנו, קצת התעצבנתי שהיא לא עונה לי "גם אני אותך". אחרי שהיא מתה... בירכתי על התשובה הזאת. בגדול, געגועים קיימים ואפשר להתמודד איתם. זה לא אומר שאני לא מתגעגעת אליה, לריח שלה, לחיבוק שלה, לאוכל שלה... ברור. הדמות שלה צרובה לי בלב/בראש/בעיין והיא חלק ממני... ובגלל זה אני גם יודעת, שהיא אולי הלכה, פיזית, אבל היא תמיד שם, אצלי בלב... מה שלי הרבה יותר קשה זה להתמודד עם אי וודאות ותשובות שלא נענו... לכן - לרשום רשימה, מכתב, של מה שנראה שלא נענה... ואז לבדוק טוב טוב ולראות שזה אכן נענה... יעשה רק טוב...
